א) וכן בתוספתא סנהדרין פ"ג וירושלמי מכות פ"א ה"ח, אלא בארץ ישראל עושין אותן בכל עיר ועיר בחוצה לארץ עושין אותן פלכין פלכין. והטור חו"מ סי א' כ', ומסקינן בגמרא שאין ח"ל שוה לארץ שבארץ חייבין למנות בכל פלך ופלך ובכל עיר ועיר ובח"ל אין חייבין למנות אלא בכל פלך ופלך ולא בכל עיר ועיר.

הרמב"ן על התורה דברים ט"ז י"ח כתב, וביאר בכאן שישימו השופטים בכל עריהם כאשר יתן להם השם את הארץ כי בחוצה לארץ אינם חייבים למנות להם ב"ד וכו' ולפי זה אין ישראל שבחוצה לארץ מצווים למנות להם דיינין בעיירות וכן כתב הרב ר' משה (הל' סנהדרין פ"א ה"ב). ועי' מדרש הגדול דברים ט"ז י"ח, או יכול אפילו בחוצה לארץ יהו חייבין להעמיד בכל פלך ופלך ת"ל אשר ה' אלה' נותן לך לא בחוצה לארץ. (אפשר שזו נוסחת הרמב"ם ואפשר שבכתב ע"פ הרמב"ם).

ב) הנראה בהסבר הדרשה לפי הטור. כשדורשים שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך, יש שתי אמירות. א'. תתן "לך" היינו לכל צרכך, כעין קידושין נ"ב:, וזה יהיה לך מקדש הקדשים ר' יהודה סבר לך ולכל צרכיך. ב. תתן בכל שעריך, בכל עיר אף שאינך זקוק לזה לצרכיך.

התוכן השני, עשית בי"ד אף שאין נצרכים לו, נמצא בדברי הרמב"ם סנהדרין פ"א ה"ג, ומעמידין בכל עיר ועיר מישראל שיש בה מאה ועשרים או יותר סנהדרי קטנה. ומסנהדרין י"ז: מוכח כן, וכמה יהא בעיר ויהא ראויה לסנהדרין וכו' ושני בעלי דינין ושני עדים ושני זוממין ושני זוממי זוממין. אין לומר שנסנהדרין מוקמת בעיר כזו לצורך הכפרים שמסביבה, שאם כן לא היה צריך שמתוך העיר יהיו בעלי הדין העדים והזוממים. ובפשטות בעיר כזו לא מצוי כלל שיהיו בה דיני נפשות, הטעונים סנהדרין. ואף לא מלקות שלר' ישמעאל צריכים כ"ג.

מה שצריך את, (במדבר ל"ה) והיו אלה לכם לחוקת משפט לדורותיכם (בכל משבות', תוספתא) למדנו לסנהדרין שנוהגת בארץ ובחוצה לארץ. זה כדי ליצור הכחשה עם "בשעריך", וזה יוביל שנדרוש את "לך" להכריע ביניהם לעניין מה גם חו"ל ולאיזה עניין רק א"י. היינו שבחו"ל עושים בית דין רק ל"צרכיכם".

ג) בעניין דרשת "לך" הנ"ל.

מסנהדרין (ט"ז:) מניין שמעמידין שופטים לישראל ת"ל שפטים תתן וכו' שופטים לכל עיר ועיר מניין ת"לשפטים לשעריך וכו' רבי יהודה אומר אחד ממונה על כולן שנאמר תתן לך. ממונה על כולן, רש"י, זו סנהדרי גדולה. בספרי דברים קמ"ד, מנין שממנים בית דין "לכל" ישראל תלמוד לומר שפטים תתן "לך" וכו' רבי יהודה אומר מנין שממנים אחד על גבי כולם תלמוד לומר תתן לך. התוס' סנהדרין מפרשים שת"ק לומד מ"לך" שממנים בי"ד גדול לכל ישראל ור' יהודה לומד לעניין אחר. ועי' ספרי דבי רב לר' דוד פרדו שלרש"י ת"ק לא דורש את "לך" אלא תנא שממנים סלישראל ואח"כ מפרש שהמינוי לכל עיר. והלשון בספרי אינו דוקא.

עכ"פ לרש"י פשוט לומר שת"ק לא חולק על ר"י בעצם זה ש"לך" נדרש, (וגם במכילתא שירה פרש' א' דורש "לך" דהכא, , נתן נפשו על הדיינין ונקראו על שמו שנ' שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך) אלא סובר שנדרש ל"כל צרכך".

דרשת ד' יהודה, "לך" לכל ישראל כאחד, קרובה לפשט יותר מאשר לצרכך. אלא כיון שיש שני כתובים המכחישים זה את זה, כנ"ל סוף אות ב' זה מחייב לדרוש כתוב שלישי שיכריע ביניהם, ולכן "לך" יוצר דין מינוי בי"ד חדש, לצרכך, שהוא מתתקיים גם לא ב"שעריך".

גם לשיטת התוס' שלת"ק "לך" נדרש לסנהדרין גדולה, יש לומר שדורשים "לך לצרכך". תחילה נדרש לבי"ד כללי לכל ישראל, קרוב לפשוטו, אלא שהאילוץ מהכחשת "לדורותיכם" ו"בשעריך", כנ"ל, מחייבת לדרוש דרשה המכריעה את ההכחשה, והדרשה הראשונה לא יצאה ממקומה, כעניין אין מקרא יוצא מפשוטו.

ד) טעם שסמיכה נעשית רק בארץ ואחר שיש סמיכה מועיל גם לחו"ל. (וגם איך למדים זאת ובקרא נזכר רק הקמת בי"ד)

עי' ירושלמי ביכורים פ"ג ה"ג, רבנן דקיסרין אמרין ממנין זקינים בח"ל ע"מ לחזור. ר' יצחק בר נחמן הוה בעזה ומנוניה ע"מ לחזור. ר' זמינא הוה בצור ומנוניה ע"מ לחזור. הרי שמועילה סמיכה בחו"ל כאשר הנסמך מגיע לארץ. מוכח שלא מעשה המינוי מחייב המצאות בארץ אלא חלות המינוי על הדיין.

ונראה ע"פ משנה סנהדרין ב':, וכמה יהא בעיר ותהא ראויה לסנהדרין מאה ועשרים רבי נחמיה אומר מאתים ושלשים כנגד שרי עשרות. נראה בדעת ר' נחמיה שכדי להמנות לדיין צריך להיות שר עשרה. ואינו צריך חשיבות של עיר, כת"ק. לא יחלוק עליו מכח מחשבה שלחשיבות עיר אין די במאה ועשרים. (ובקטעי מדרש הנקראים ס"ז לדברים, מצריך גם לבי"ד של שלושה שיהיו שלשים, ומסתבר שאין זה משום חשיבות העיר, אלא משום הדיין באופן פרטי, וכנ"ל במאתים שלושים). כלומר אין שם הסמיכה חלה אלא כשנעשה דיין בפועל. (כמו עבודתו מחנכתו בכהן גדול, יומא י"ב., ועי' תוס' שם י"ב: שצריך גם מינוי בפה) ת"ק שלא מצריך שיהיה שר עשרה לא יחלוק על עצם הסברא של מינוי לדיין, אלא סובר שמינוי בתוך סנהדרין מספיק לשם דיין, והוא מצריך מאה ועשרים משום חשיבות העיר. ועיין לשון רש"י סנהדרין ב':, הרי נאמר אלהים בהאי קרא, דמשמע מומחין לשון שררה ורבנות. ותוספות ב"ק ט"ו., דהתם ממעט (הדיוטות) משום דלפניהם קאי אאלהים דכתיב בפרשה. ותוס' גיטין פ"ח: ד"ה לפניהם.

(קצת ראיה שצריך שיהיה דיין בפועל בארץ ישראל כדי שתחול הסמיכה, סנהדרין ה': אמר ליה רבי חייא לרבי בן אחותי יורד לבבל יורה יורה ידין ידין. ואף שהסמיכה לאה היתה סמוך לירידתו לבבל יש בסנהדרין ל"ו., אמר רב אנא הואי במנינא דבי רבי ומינאי דידי הוו מתחלי ברישא).

שוב ראיתי בספר שם דרך על ב"ק סי' מ"ה הערה ד' שביאר במס' סנהדרין (אינו לפני) דגדר סמיכה הוא מינוי הדיין.

ה) מה שצריך את ארץ ישראל למינוי הוא שעל פי האמור באות א' יש שני דינים במינוי סנהדרין, מינוי אחד מדין החובה למנות בארץ ודין שני משום מילוי צורך הציבור. אין שם דיין שלם אלא כשיושב בארץ וממלא את שני העניינים. ובמיוחד שדין הקמת בי"ד בארץ מפורש מ"בארצך", ואילו ההקמה בחו"ל למדה רק מדרשת "לך". ולכתוב בהדיא יש חשיבות גדולה משל הלמד בדרשה. (עי' יבמות ז': תוס' ד"ה אמר עולא, דלא ניחא שידחה ביאת כולו דכתיב בהדיא ואל המקדש לא תבא אבל ביאה במקצת לא כתיב בהדיא אלא מהיקשא גמר לה.

(וזה הלימוד בירושלמי שם שעיקר דין א"י נלמד מיחזקאל (ל"ו י"ז) בן אדם בית ישראל יושבים על אדמתם הא כל ישיבה שלך לא יהא אלא על אדמתך).

ונראה שעניין זה דומה למ"ש בבכורות י"ד., כל הקדשים שקדם מום קבוע להקדשן ונפדו חייבין בבכורה ובמתנות וכו' וכל שקדם הקדשן את מומן ולאחר מכאן נולד להן מום קבוע ונפדו פטורין מן הבכורה ומן המתנות. (ולמד כן שם י"ד: מטוב ברע או רע בטוב. וכאן משתייר לגמרי מ"מושבותיכם"). כנ"ל חיסרון של מעלת בית דין מצד עצם קיומו בכוחו למנוע חלות שם דיין ולא להפקיעו אחר שחל. וכן משנה טהרות פ"ח מ"ו, כלל אמרו בטהרות כל המיוחד לאוכל אדם טמא עד שיפסל מאוכל הכלב וכל שאינו מיוחד לאוכל אדם טהור עד שייחדנו לאדם. ועי' אג"ט דש ס"ק י"ז אות צ"ד שדין עד לכלב משוס דאז ראוי לאדם ע"י הדחק. (הנ"ל כשיטת הרמב"ם טו"א פ"ב הי"ד שזה דין בחלות הטומאה ולא בשם אוכל).

ו) ובמיוחד שבדין הקמת בי"ד מפורש "בארצך", מ"לדורותיכם בכל מושבותיכם" לא משמע אלא שכאשר יצעק המעוות יעמדו עליו הראויים לשפוט, כמ"ש הרמב"ן עה"ת הנ"ל, ומינוי לדבר נזדמן ודאי שאינו עיקר מינוי. ואילו ההקמה בחו"ל למדה רק מדרשת "לך". לכתוב בהדיא יש חשיבות גדולה משל הלמד בדרשה. עי' יבמות ז': תוס' ד"ה אמר עולא, דלא ניחא שידחה ביאת כולו דכתיב בהדיא ואל המקדש לא תבא אבל ביאה במקצת לא כתיב בהדיא אלא מהיקשא גמר לה. (וע"ע יבמות ע"א:, רבא אמר בלא הנך נפישן נמי לא מצית אמרת שבקינן ערלות דכתיב בגופיה דפסח וילפינן אנינות מפסח דפסח גופיה ממעשר גמרינן) ויש לומר שעיקר שם דיין הוא המפורש בהדיא ואין למנות דיין במינוי החסר את עיקר שמו. ר"ע שסמך את חמשת תלמידיו עשאם בי"ד לממון ולקנס, ואין הבדל בין בי"ד לממון ובין לנפשות בחשיבות הסמיכה אלא במספר הדיינים.

סברא זו עכ"פ ראויה להצטרף למ"ש לעיל, שמינוי בחו"ל לא ממנה עניין אחד משני ענייני המינוי.

סיכום: "והיו לחוקת משפט בכל מושבותיכם" מכחיש את ."שופטים תתן בכל שעריך". לרמב"ן פשוט ש"בשעריך" מוציא את כל חובת "שופטים תתן" מהכלל של "בכל מושבותיכם". לגירסתנו יש מקום לפרש ש"בכל שעריך" מפקיע את חובת ההקמה בכל עיר ומשייר ל"כל מושבותיכם" את חובת ההקמה לפי הנצרך. אפשרות זו מספיק חזקה שנצטרך כתוב שלישי להכריע באופן החלוקה. זה גורם שנדרוש את "לך" ל"כל צרכך" ונֹאמר שבכל פלך, שבזה דרוש בי"ד, נותנים גם בחו"ל.

כיון שיש שני דינים במינוי בי"ד. יצירת מעלת בי"ד ומילוי הצורך בבי"ד, רק דיין שבארץ יש בו כל תכונות הדיין. דיין בחו"ל יש בו רק חלק מהתכונות, חלק זה לא מספיק ליצירת שם דיין,, שזו הסמיכה, אלא לשייר עליו שם שקיבל בארץ.

תוספת מאוחרת.

א) הפסוק (יחזקאל ל"ו י"ז) בית ישראל ישבים על אדמתם, שמזה למדו בירושלמי (ביכורים פ"ג ה"ג) הנ"ל שאין ממנים זקנים בחו"ל, ממשיך, ויטמאו אותה בדרכם וכו' ואשפך חמתי עליהם על הדם אשר שפכו על הארץ ובגלוליהם טמאוה. מזה שמקדים את הקמת בתי הדין כעניין נגדי לע"ז ושפ"ד, נראה שמינוי דיינים הוא דבר הפכי לע"ז ושפיכות דמים. (שטומאוה הוא גם בשפ"ד, במדבר ל"ה, ולארץ לא יכופר לדם וכו' ולא תטמא את הארץ). כלומר מינוי דיינים בארץ הוא כעניין הקרבת קרבן לעומת חטא.

אפשר ש"יושבים על אדמתם" נדרש לבית דין (כמו [תהילים קכ"ב] כי שמה ישבו כסאות למשפט) משום שזה מוסיף תוכן ל"ויטמאו אותה".

ב) סנהדרין ל"ו:, הכל כשרין לדון דיני ממונות וכו' לאתויי ממזר וכו' ואין הכל כשרין לדון דיני נפשות מאי טעמא דתני רב יוסף כשם שבית דין מנוקין בצדק כך מנוקין מכל מום אמר אמימר מאי קרא כולך יפה רעיתי ומום אין בך ודילמא מום ממש אמר רב אחא בר יעקב אמר קרא והתיצבו שם עמך עמך בדומין לך ודילמא התם משום שכינה אלא אמר רב נחמן בר יצחק אמר קרא ונשאו אתך אתך בדומין לך ליהוי. ותוס' אתך בדומין לך, אף על גב דמאתך נמי הוי שייך למעוטי בעל מום דמשה לאו בעל מום הוה כדאמרינן בפרק אלו מומין אם כן עשיתו למשה בעל מום (ובאמת בנח דורשים "אתך למעט בעלי מום) מכל מקום לא הוה מסתבר למידרש אתך להכי אי לאו משום דכתיב ומום אין בך.

מוכח שמ"אתך" דורשים רק את המסתבר.

ועי' הוריות ד': נאמר שם עדה ונאמר כאן עדה עד שיהו כולן ראוין להוראה והתם מנלן וכו' אלא אמר ר"נ בר יצחק אמר קרא ונשאו אתך אתך בדומין לך. לכאורה ראויים להוראה היא תכונה המסתברת הרבה יותר מפסול ממזר.

לנ"ל שיש בעצם קיום בי"ד ענין כפרה כעין קרבן מיושב הא דדרשינן דבעינן מיוחס. וכנ"ל שעניין הכפרה הזה נדרש למינוי.

ללא "ומום אין בך לא היינו פוסלים מום" שהיינו מדמים מינוי בי"ד לאכילת קדשים שנעשית בבעלי מום. שכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים. "מום אין בך מראה" שמום הוא חיסרון כללי ושייך ללמוד בהיקש.

ג) ובזה מוסבר הא שממזר כשר לבי"ד של ג'. בי"ד זה אינו דן נפשות ואינו הפכי לע"ז ושפ"ד. ממילא לגביו אין למדים אלא ראוי להוראה.

אלא שצ"ע. כיון שאפשר לסמוך ממזר לדיני ממונות א"כ יש סמיכה למחצה, כאשר למה שהוסמך הדין חל לגמרי. וכמ"ש יתיר בכורות אל יתיר. וא"כ יהיה אפשר לסמוך בחו"ל לדיני קנסות.

ואולי היכולת לסמוך לדבר חלקי קיימת רק למי שהוא מוסמך לגמרי, שסמיכה נלמד מ"ואצלתי מן הרוח אשר עליך" כלומר סמיכה היא האצלה, ורק אדם סמוך בכל כמשה יכול להאציל.

וממילא רק דור אחד יוכל להיות סמוך לעניין קנסות בחו"ל.