יומא פ"ו

א) דעת ברייתא הראשונה שאין שאר לאוין (שאינן לא תשא) בכלל "לא ינקה" (שמות ל"ד) משום שנאמר מיעוט "את שמו". הברייתא החולקת לא דורשת את "את שמו" כמיעוט. טעם שללא המיעוט היינו למדין שאינו מנקה שאר חייבי לאוין גמורים, אין נראה שהוא משום שהיינו למדים במה מצינו מ"לא תשא", משום שאז אין טעם לא לדרוש את המיעוט "את שמו". (המיעוט נדרש אולי משום שהיה די לכתוב "כי לא ינקך ה'", וביטוי מיותר עובר מ"זה" אל "רק זה").

ונראה שטעם הברייתא החולקת הוא שיש שני כתובים מכחישים "ונקה" ו"לא ינקה". (הפשט של "נקה לא ינקה" הוא כעין חבל לא חבל [יחזקאל י"ט ט"ז] היינו "לא ינקה" לבד והיתור שח "ונקה" מעביר אותו להיות כאילו כתוב בפני עצמו. וכן (מכילתא השלח פרש' א', שמוע תשמע, שמע אדם מצוה אחת משמיעין לו מצות הרבה). וזה מגלה שעל חלק מהעבירות יש כפרה ועל חלק אין. והכלל שיבא הכתוב השלישי ויכריע, כלל זה קובע אילוץ על כתוב שילמד איפה החלוקה בתחום ששני הכתובים מתיחסים אליו. כיון שמצאנו כתוב שיש בו התיחסות מפורשת לאי כפרה אומרים שהוא המלמד שהדומים לו בכלל הכתוב "לא ינקה". וכיון שאין גילוי אחר, עדיף, שמגלה איך לחלק את ההכחשה, תופסים את הפסוק הזה, ולא דורשים את הלשון "שמו" להיות "רק שמו".

ב) הברייתא הראשונה דורשת את ההכחשה לחלק בין עשה תשובה ולא עשה. וזה מ"ש בגמרא "שנאמר בחורב תשובה ונקה".

תשובה על עבירות לא מפורשת בתורה. בתורה נאמרה כפרה על ידי תשובה. (דברים ד' ל') בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה באחרית הימים "ושבת" עד ה' אלהיך ושמעת בקלו. וכן (דברים ל' ב'-י'), ושבת עד ה' אלהיך ושמעת בקלו וכו' ואתה תשוב ושמעת בקול ה' ועשית את כל מצותיו וכו' כי תשמע בקול ה' אלהיך לשמר מצותיו וחקתיו הכתובה בספר התורה הזה כי תשוב אל ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך. וכן (ויקרא כ"ו מ') והתודו את עונם ואת עון אבתם במעלם אשר מעלו בי. ובתו"כ (בחוקותי פ"ח) לצד התשובה הם הדברים שמיד שהם מתוודים על עונותיהם (בחמשה כת"י מכניעין את [שנכנע] לבן בתשובה),מיד אני חוזר ומרחם עליהם. (נראה שהתו"כ אומר שמסברא יש מקום לומר שחשיבות וידוי היא משום תשובה וללמוד מפסוקי דברים הנ"ל שעניינם שוה לזה). אבל כל המקומות מדברים אחר קבלת עונש. ויש לומר שעיקר הכפרה היא על ידי העונש, אלא שאם לא עשה תשובה אין העונש מספיק. ואף אם נלמד ממ"ש התו"כ הנ"ל שוידוי כולל שבועה גם על והיה כי יאשם לאחת מאלה והתודה אשר חטא עליה (ויקרא ה' ה') (וכן בויקרא ט"ז כ"א) ונאמר שעיקר הוידוי שם הוא התשובה, מכל מקום נֹאמר גם שם שהכפרה היא בקרבן.

אכן יש בכל הנ"ל גילוי שלתשובה יש חשיבות לכפרת עוונות, ויש אפשרות לומר שתשובה מכפרת כשלעצמה.

לתנא הראשון, כיון שיש מקור לומר שתשובה כשלעצמה מכפרת אנו אומרים זאת בגלל הצורך בגילוי לחלק בין "נקה" ו"לא ינקה". אמנם עדיף היה לחלק על פי לא תשא שם לשוא, כנ"ל, שכל הדומה ללא תשא אין לו כפרה. וזאת משום שבו מפורש בהדיא הנידון של אי כפרה. אבל המיעוט של "שמו" גורם שלא נלך אחר הגילוי.

ג) הברייתא השניה סוברת כנראה שהכתוב בצר לך וכו' ומצאוך אומר רק שהצרות יהיו גורם לתשובה ולא גורם לכפרה, ומלמד שאף תשובה מיראה מועילה, וממילא התשובה מועילה בסתם.

ועי' פסיקתא רבתי מ"ד, והתשובה גורמת לרחמים ולזכות האבות, שכן הוא אומר ושבת עד ה' אלהיך ושמעת בקולו (דברים ד') ומיד כי אל רחום ה' אלהיך [וגו', ולא ישכח את ברית אבתיך]. הרי שאין מכפר ללא תשובה, ואין בזה צורך ל"נקה לא ינקה".

ממילא עדיף ללמוד מלא תשא שם לשוא, ששם יש גילוי למקרה שאין כפרה. אין זה מכחיש את הסתמות של כפרה ע"י תשובה, אלא מוסיף תנאים.

ד) בזה מיושב תירוץ הגמ' אלו הן קלות עשה ולא תעשה חוץ מלא תשא, שהיינו לא תשא וכל דדמי ליה, הרי מרוצת הלשון חוץ מלא תשא הוא בדוקא, שהרי בו מפורש שאינו מתכפר, אבל אם הלימוד מה אינו מתכפר נלמד ממנו מיושב הביטוי "לא תשא וכיו"ב".

ה) במ"ש שמחלוקת הברייתות נובעת מהבעיה אם אפשר ללמוד תשובה בסתם מהמפורש בתורה מיושב זה שר' ישמעאל מביא פסוקים מנביא ומתהילים כהכחשה לפסוקים מהתורה. שדרש, עבר על עשה ושב אינו זז משם עד שמוחלין לו שנאמר (ירמיהו ג') שובו בנים שובבים עבר על לא תעשה ועשה תשובה תשובה תולה ויום הכפורים מכפר שנאמר (ויקרא ט"ז) כי ביום הזה יכפר עליכם מכל חטאתיכם וכו'.

לא מסתבר לומר שהכחשה לכתוב "ביום הזה יכפר" תמסר בעל פה עד שיאמרה הנביא. אלא שלר' ישמעאל באמת מהכתוב אפשר ללמוד שתשובה מועילה לבד, אלא שזה לא ברור ולכן מביא את הנביא שאמנם יש גילוי בסתם שתשובה מועילה.

וכן מ"ש בויקרא ימקו בעוונם והתודו משמע יותר שהוידוי חלק מהבאת הכפרה שבאה בעקבות מה שנמקו. אבל אין זה ברור. וזה מה שר' ישמעאל מביא מתהילים.