א) בתו"כ חובה פ"א הנוסח, ר'
יוסי אומר ועשה אחת ועשה הנה פעמים שהוא חייב אחת על כולם ופעמים שהוא חייב על כל
אחת ואחת. הכיצד מי שאין יודע עקר שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה אף על פי
שמעין אבות מלאכות עשה אינו חייב אלא חטאת אחת כל ימיו והיודע עקר שבת ועשה ואמר
אין זו שבת אין זו שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה חייב על כל שבת ושבת, והיודע
שהוא שבת וטעה ואמר אין זו מלאכה אין זו מלאכה ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה אם
מענין אבות מלאכות עשה חייב על כל מלאכה ומלאכה ואם מעין מלאכה אחת חייב על כל
העלם והעלם.
יש שני הבדלים בין התו"כ ובין
הגמרא. הראשון הוא שבכריתות ג'. מקשה על המשנה שמנתה את השבת ככרת אחד מהל"ו כריתויות, שבת מ' חסר אחת הויין.
משמע שהחלוקה למלאכות אינה כחלוקה להעלמות ולתמחויים, אלא שלכל מלאכה יש שֵׁם
איסור אחר. ושם מובאת הלשון של סוגיין, אחת שהיא הנה זדון שבת ושגגת מלאכות. ואילו
התו"כ כורכת את חילוק מלאכות עם חילוק העלמות וחילוק שבתות, משמע שהם עניין
אחד.
עוד הבדל שבגמרא מובא אמר רבי יוסי ברבי
חנינא מאי טעמא דרבי יוסי וכו' ומקדים את הלימוד של מאחת שם משמעון ומהנה תולדות
ללימוד של חילוק מלאכות אף שבא להסביר את דברי ר' יוסי שדיבר רק על חילוק בין אבות
מלאכות.
בכריתות ד'., ועשה אחת ועשה
הנה לחייב על כל אחת ואחת שאם אכל חלב וחלב שם אחד בשני העלמות חייב שתים שתי שמות
(היינו תמחויין) בהעלם אחת חייב שתים. ע"כ. לכאורה אינו דורש הנה שהיא אחת.
ב) הנראה בהקדם סוגית סוטה י"ד:.
וזאת תורת המנחה הקרב אותה בני אהרן לפני ה' אל פני המזבח ותניא לפני ה' יכול
במערב ת"ל אל פני המזבח אי אל פני המזבח יכול בדרום ת"ל לפני ה' הא כיצד
מגישה בקרן דרומית מערבית כנגד חודה של קרן ודיו רבי אליעזר (כן הגרסא בכת"י
ובתו"כ)
אומר יכול יגישנה במערבה של קרן או לדרומה של קרן אמרת כל מקום שאתה מוצא שני
מקראות אחד מקיים עצמו ומקיים דברי חבירו ואחד מקיים עצמו ומבטל דברי חבירו מניחין
את שמקיים עצמו ומבטל חבירו ותופסין את שמקיים עצמו ומקיים חבירו כשאתה אומר לפני
ה' במערב ביטלתה אל פני המזבח בדרום וכשאתה אומר אל פני המזבח בדרום קיימתה לפני
ה' במערב הא כיצד מגישה לדרומה של קרן והיכן קיימתה אמר רב אשי קסבר האי תנא כוליה
מזבח בצפון קאי. רש"י, קיימתה לפני ה' במערב הא כיצד מגישה לדרומה של קרן,
ה"ג לה בת"כ לדרומה של קרן ולא בעי כנגד חודה.
וצריך להבין, כיון שדרום המזבח נחשב
לפני ה' למה כשר רק קרוב לקרן.
ג) ההסבר הנראה. יש כאן שני כתובים. א'
הקרב אותה בני אהרן לפני ה' (במערב), ב' הקרב אותה בני אהרן אל פני המזבח (בדרום).
אופן זה הוא שני כתובים נפרדים. כמו
ע"ז נ"א: ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים א' רבא קרי ביה ולא יזבחו
וקרי ביה ולא עוד, וברש"י דהאי עוד לא איצטריך שדי אזהרה אתרוויהו ותחשביה
תרי לאוי. וכהנה רבות.
הכתובים מכחישים לאיזה חלק מן המזבח
מקריבים, האם לחלק שלפני ה' או לחלק שהוא פני המזבח. ונחלקו מה מעלים מהכחשה כזו.
האם מקיימים את "פני המזבח" באופן חלקי וכן את "לפני ה'" ואז
מקבלים קצת מ"פני המזבח" וקצת מ"לפני ה'" היינו הפינה. (זה "קצת" איכותי,
קרן אינו ממש דרום ולא ממש מערב. אין לפרש ש"פני" כולל כל הדרום, והקרן
היא חלק ממנו, שהרי רק אחר שאומרים לר"א "קרוב לקרן" מתקיים פני
המזבח לגמרי)
או שאומרים מה שירצה יעשה, או פני המזבח או לפני ה'.
יש מחלוקת כעין זו בביצה ט"ו., כתוב אחד אומר (דברים ט"ז) עצרת לה' אלהיך וכתוב אחד אומר (במדבר כ"ט) עצרת תהיה לכם רבי אליעזר סבר או כולו
לה' או כולו לכם ורבי יהושע סבר חלקהו חציו לה' וחציו לכם. ת"ק כר' יהושע
ור"א לשיטתו שבהו"א יעשה מה שירצה, יתן במערבה של קרן או בדרומה.
ד) אפשר אולי להסביר שר"א שדורש
ריבויי ומיעוטי מחשיב כל חלק מההכחשה כדבר בעל תוכן נפרד. ובמסקנה צריך להשמר מה
שיותר מהתוכן וחציו שומר את "כולו" פחות מאשר "לפעמים כולו".
ואילו ר' יהושע מחשיב כתובים מכחישים כאילו נאמרו בדיבור אחד לבטא את האמצע. לכן
גם לר' יהושע אין לשנות ביטוי כדי שלא יכחיש את חבירו.
ה) במסקנתו ר' אליעזר אומר שיקול נוסף.
כשיש דרך להעביר כתוב אחד מהכתובים לתוכן שאינו מכחיש את הכתוב השני עדיף לעשות
זאת. ואומרים ש"לפני ה'" אינו מציין חלק מהמזבח, אלא את המקום שבו נעשית
מצות הגשת המנחה. והמקום מתוך "פני המזבח",
שהוא המקום הקרוב לפתח ההיכל מתוך המקומות שאפשר לקיים את המצוה.
(ועי' יומא מ"ה:
ש"מעל המזבח" מרבה את כל צד מערב אף שלא כנגד הפתח, ואם "לפני
ה'" אינו מציין חלק המזבח איך לא מתמעט חלק שאינו מול הפתח. וכן מנחות
צ"ח: בנר מערבי, (ויקרא כ"ד) יערוך אותו [אהרן וגו'] לפני ה' מכלל
דכולהו לאו לפני ה', אולי משום ש"לפני ה'" מתיחס לחלק המנורה. אבל עי'
רש"י שלומד מ"אותו". אמנם בלימוד הראשון בגמרא לא מובא
"אותו" משמע שהלימוד הראשון שונה ופחות ברור, ורק כדי להקשות מביאים
שקיים לשון "אותו").
בנ"ל אות ד' יש להסביר את
שר"א מקדים לומר יכול יגישנה למערב "או" לדרום להוציא מת"ק
שאמר שמגיש לקרן. והוא שלת"ק ששני כתובים מכחישים הם ביטוי אחד עם תוכן חדש
אין צורך להעביר את "לפני ה'" לתוכן חדש, ור"א לשיטתו שהכחשה נשארת
שני ביטויים מעדיף להעביר ביטוי אחד לתוכן שאינו מכחיש את השני.
ו) בנ"ל למדנו שלשון כמו "הקרב
לפני ה' אל פני המזבח" נחשב כאילו כתוב הקרב לפני ה' הקרב אל פני המזבח ושזה
שני כתובים מכחישים. עוד למדנו שבשני כתובים מכחישים ראוי להעביר ביטוי למשמעות
רחוקה כדי שלא יכחיש.
וכן בענייננו נֹאמר ש"ועשה מאחת
מהנה", (אחר שמתעלמים מהמ"מים מאיזו סיבה) זה כאילו כתוב ועשה אחת ועשה הנה והם
שני כתובים המכחישים זה את זה.
ונאמר, בתורת כהנים אומרים מכח ההכחשה
שמקצת העבירות נחשבות מעשה אחד ומקצתן עבירות רבות, כלומר מעשים רבים נחשבים
לפעמים למעשה אחד ולפעמים למעשים רבים. החלוקה בין המקרים נעשית לפי התו"כ
מסברא בשני אופנים, או שהמעשים מחולקים ביניהם מצד השגגה, יש ידיעה בינתים, או
שמחולקים ביניהם מצד אופן העשיה, מלאכות נפרדות או שבתות כגופי עבירות נפרדות.
ז) הגמרא למדה מההכחשה שלמלאכות שּׁמוֹת
איסור נפרדים. כנ"ל אות א'. נראה שהיא דייקה כן מהלשון אחת ש"היא"
הנה הנה ש"היא" אחת, היינו שהעבירה בעצמותה היא גם אחת וגם רבים. וזה
כשיטת ר' יהושע שבהכחשה עדיף להגיע למצב שהוא קצת ככתוב אחד וקצת ככתוב שני.
בספר כריתות חלק א בית ז חדר ו כ' דר'
יוסי דריש ריבויי ומיעוטי. ולפי האמור אות ד' צריך היה לומר כר"א וכשיטת
התו"כ. אכן בשבת ריבוי המלאכות אינו מפקיע את שם ה"אחת" שיש בשבת,
אין היא מקצת אחת אלא אחת גמורה שיש בה גם הנה. וכן להיפך. ואינו דומה לקרן זוית
מול דרום, או חצי יום מול יום, כלומר בביטוי המאוחד אין החלקים מאבדים את התוכן
שקיבלו לפני האיחוד. (גם לשיטת ר' יהושע אפשר לומר כן אבל אפשר גם שלא לומר)
(ובזה מובן למה דורש רק
לעניין שבת, לתוס' בכורות כ"ה. שאין תולדות אלא בשבת, שהפרשה רק בשבת. שבה חוץ
מאזהרה על כל מלאכה, יש לימוד ממלאכת המשכן שנאסרה בשבת שמה שהיה בה אסור בשבת.
ועי' אבנ"ז או"ח סי' רכ"ו).
(אפשר גם, שעל פי התו"כ
יש ספק איך לחלק האם לפי חילוק השגגות (העלמות) או לפי חילוק המעשים. ספק זה גורם
לדרוש אחת שהיא הנה כביטוי אחד).
ח) לצורך הלימוד כדרך התו"כ די שבשני
הכתובים יהיה התוכן של אחת ושל הנה ולא משנהמה התוכן הנמצא במילים
"מאחת" ו "מהנה".
לפי הגמרא הביטוי בעל התוכן המתקבל אומר
אחת "שהיא" הנה, היינו "אחת הנה" כביטוי אחד, לזה צריך את
המילה "אחת" במפורש. המילה נוצרת ע"י הדרשה אחת מאחת שם משמעון (שהיא נוצרה מזה שיהיה ראוי
להכתב ועשה אחת מהנה" המ"מ של אחת מיותרת). ובעקבות זה נוצרת גם המילה
"הנה". דרשת חלק מפסוק גוררת דרישה דומה בשאר הפסוק. כמ"ש ב"מ
פ"ו:, מדטוב לדרשה רך נמי לדרשה.
לכן בגמרא מקדימים את דרשת שם משמעון
לדרשת החלוקה לחטאות ואילו התו"כ לא מקדים.
ט) בכריתות ד'. לומד מהכחשת הכתובים חילוק להעלמות
בלבד, ולא לומד "הנה שהן אחת" (אם אין זה קיצור לשון ובאמת לומד כשיטת המכילתא). נראה שזה כר"א בסוטה שהובא אות ב',
שעדיף לשנות תוכן ביטוי מכחיש מלדרוש הכחשה. ומעדיפים להעביר את "ועשתה
הנה" ממשמעות עשיית עבירות (או פעולות) אל משמעות עשית חיובים. והביטוי יהיה ועשתה עבירה אחת ובזה
עשתה הנה חיובים.
עשית חיוב אינו עשיה ישירה, אלא גרימה,
עושים עבירה, ומהעבירה שישנה אצלו נוצר חיוב הקרבן. זו לשון רחוקה והגמרא שבת וכן
התו"כ מעדיפים לא לתפוס אותה.
(ככלל החשבת לשון או תוכן
אינו אלא עניין של העדפה).