א) כ' הריטב"א, ולר"א תרתי שמעינן מינה וחי אחיך לדר"א ועמך לדר"ע, תדע דקיי"ל כר"ע וקיי"ל כר"א. דעת ר"א שדרשת ר"ע אינה עוסקת בעניין הפסוק אלא בנושא אחר ואינה נדרשת אלא מיתור "עִמָּך", ועיקר הפסוק בא להשמיע לגופו. בא להוסיף על "והחזקת בו וחי עמך" שבפסוק הקודם שמחייב להלוות כדי שיחיה ועל ראש פסוק זה שאוסר ריבית, ומוסיף, באם אינו עניין, שאם הִלְוָה חייב להחזיר את הריבית. ("עמך שבפסוק הראשון נדרש בתו"כ בהר פרש' ה' יכול אפילו אתה מפסידו לתרבות רעה ת"ל עמך).

ב) ר"י חולק על ר"א וסובר שכל "וחי אחיך עמך" נכתב לצורך ה"עמך". וכמ"ש (ב"ק ס"ד:), דתנא דבי רבי ישמעאל כל פרשה שנאמרה ונשנית לא נשנית אלא לדבר שנתחדש בה. הוא לא יחלוק על זה שכשלעצמו ראוי יותר לומר ש"וחי אחיך" בא לעיקר הפרשה, להחזיר את הריבית (ולא רק נשנה לצורך עימך, ובמיוחד שהוא לעניין רחוק), אלא שיש לו דרשה לפטור מהחזרת הריבית.

ג) בפשטות אין בכח דרשה מדברי קבלה להכחיש פסוק של תורה. (אמנם מצאנו בזבחים י"ח: גמרא גמירי לה ואתא יחזקאל ואסמכיה אקרא אבל שם בא להוסיף על כתוב ולא להכחיש דרשה ברורה, ובמיוחד שכאן ההכחשה נדרשת מדיוק "וחי לא יחיה" שאינה מפורשת יותר מ"וחי אחיך"). והמחלוקת בביאור דברי ר"י היא שרב אדא בר אהבה סובר שדי ב"אל תקח מאתו נשך ויראת מאלקיך" בפני עצמו להכחיש את הלימוד של "וחי אחיך אהדר ליה" וללמד ש"למורא ניתן ולא להשבון", ולומר שכל הלשון "וחי אחיך עימך" בא ל"חייך קודמים". ואילו ר' יצחק ורבא סוברים שאין הכרח מסברא לומר ש"ויראת מאלקיך" בא לומר שרק "ויראת מאלוקיך ולא חיוב החזרת הריבית". ושניהם מצריכים סיוע מדברי קבלה שאין להחזיר ריבית, וזה מכריע שאמנם השיקול של רב אדא בר אהבה נכון. (כלומר יחזקאל לא למד הלכה למשה מסיני דין שהתורה מורה להדיא נגדו, אלא הכריע מדעתו בין האפשרויות ורמז להן. אפשר גם שלא הכריע מסברא אלא שקיבל בנבואה אחר שאין הכרעה ואלו ואלו דברי אלקים, ולא גרע מבת קול).

ד) החולשה של "ויראת מאלקיך למורא ניתן ולא להשבון". (אם אות ג' אינה נכונה, עכ"פ השיקול של ר"א)

הגמרא אומרת (קידושין ל"ב:) (והדרת פני זקן) יכול יעצים עיניו כמי שלא ראהו ת"ל תקום ויראת דבר המסור ללב נאמר בו ויראת מאלקיך. וכן ב"מ נ"ח:, רבי יהודה אומר אף לא יתלה עיניו על המקח בשעה שאין לו דמים שהרי הדבר מסור ללב וכל דבר המסור ללב נאמר בו ויראת מאלקיך. וכן תורת כהנים קדושים פרש' ב', ולפני עור לא תתן מכשול לפני סומא בדבר וכו' אל תאמר לו מכור את שדך, וקח לך חמור, ואת עוקף עליו ונוטלה ממנו, שמא תאמר עצה טובה אני נותן לו והרי הדבר מסור ללב, שנאמר ויראת מאלקיך אני ה'. ותו"כ קדושים פרש' ו' לא תרדה בו בפרך, שלא תאמר בו החם את הכוס הזה והוא אינו צריך וכו' שמא תאמר לצורך עצמי אני עושה והרי הדבר מסור ללב שנא' ויראת מאלקיך הא כל דבר שהוא מסור ללב נאמר בו ויראת מאלקיך. וביאר רש"י שם, ויקרא כ"ה מ"ג, שמא תאמר אין מכיר בדבר אם לצורך אם לאו הרי הדבר הזה מסור ללב לכך נאמר ויראת.

וכן כאן פירש רש"י על התורה, (ויקרא כ"ה ל"ו) ויראת מאלקיך, לפי שדעתו של אדם נמשכת אחר הרבית וקשה לפרוש הימנו ומורה לעצמו היתר בשביל מעותיו שהיו בטלות אצלו, הוצרך לומר ויראת מאלקיך. או התולה מעותיו בנכרי, כדי להלוותם לישראל ברבית, הרי זה דבר המסור ללבו של אדם ומחשבתו, לכך הוצרך לומר ויראת מאלקיך. ולא כר' יוחנן.

הדרשה לפי רש"י היא דרשה להשמיע לגופו, ואילו דרשת ר' יוחנן היא שלגופו אינו נדרש ועובר להשמיע מיעוט לדבר אחר. רק יראה מה', בהמנעות מעשיה, ולא תיקון לאחר עשיה. דרשה למעט דבר אחר נדרשת רק כשאין יכולה להשמיע משהו לגופו. כמ"ש תוס' יבמות ג': ד"ה טעמא דכתב רחמנא עליה.

ה) לר' יוחנן אין לדרוש כאן כבכל המקומות הנ"ל.

בכל המקומות האלה רמוז העניין שזו תוספת זירוז משום שקל להכשל, שאין יודע אלא ה'. והוא כעניין ברכות כ"ה:, יהי רצון שתהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם וכו' תדעו כשאדם עובר עבירה אומר שלא יראני אדם. והזירוז הוא שאף שהיראה מה' בלא יראת בשר ודם בכל זאת לא יכשל. ומדויק מזה שהרי בכל עבירה עובר על יראת ה' אלא באלה ויראת מה' מקבל משמעות "מה' כשהוא לבדו".

דרשת רש"י על קרא דריבית אינה כדרשות שבגמרא ובתו"כ. בה לא רמוזה סיבת הצורך בזירוז, גם התולה בנוכרי עדיין יש לו לחוש שיתגלה. ועוד תולה בנוכרי אין זה דבר שמתעורר בזמן העשיה, שאז קל להכשל, אלא כשמתעורר העניין של הריבית יש חשש מבני אדם.

לכן הדרשה הזו רחוקה יותר מהרגיל ור' יוחנן עובר לדרשה שאינה לגופו, לומר שויראת מה', רק יראה מה', בהמנעות מעשיה, ולא תיקון לאחר עשיה.

רש"י שדרש כאן כפי הדרשות של הגמרא במקומות אחרים, כנראה, שאחר ש"ויראת מאלוקיך" קיבל משמעות של זירוז שוב אומרים שזו המשמעות גם במקום שזירוז אינו נרמז מהלשון, אבל הצורך בו מבחינה עניינית קיים.

ו) מכל האמור, מחלוקת ר' יוחנן ור' אלעזר היא כדלהלן.

עומדות בפנינו שתי אפשרויות המכחישות זו את זו בעניין תשלומים. או לדרוש "ויראת מאלוקיך" היינו רק "יראת ה'", זירוז להמנעות מעבירה, בלא התיחסות לענין עשיית השבה, או למעט ריבית מהשבון, שזו דרשה עדיפה על זירוז. אמנם תוכן זירוז הוא דיבור על גוף הדין שזו עדיפות, אבל בריבית זירוז לא נמצא כלל בלשון מצד עצמו, אלא מכח מקומות אחרים. (וזה חיסרון מצד "מגופיה דקרא").

לעומת זה בדרשת "וחי אחיך עמך", ש"וחי אחיך" מיותר לדרוש עשית השבת ריבית, יש חולשה. על כרחך "עמך" מיותר לנידון הפרשה ובא להשמיע דבר אחר היינו חייך קודמים. ממילא היתור של "וחי אחיך" אינו חזק, הרי אפשר לומר שבא לצורך "עמך" (כנ"ל ראש אות ב'). העברת "וחי אחיך" מאמירת החזר ריבית אל חלק מאמירת "עמך" בלבד אינה דוחק גדול שהרי אף אילו עמדו המילים "וחי אחיך" להחזרת ריבית, אין זה ממש עניין שנזכר.

כלומר לר"י פסוקי יחזקאל פושטים את הספק שעדיף לומר ש"ויראת מאלקיך" בא למעט תשלומים, ולא מקבל משמעות זירוז שאינה בו. (וזאת אף שבמשמעות זירוז יש יתרון שהשמעה ישירה ולא מכלל שלא נאמרו תשלומים). שיקול זה חזק מהשיקול שאמירת "וחי אחיך" בא לצורך עצמו יחסית לחייב תשלומים בריבית ולא שרק נשנה לצורך חידוש עמך חייך קודמים.

לר"א עדיף לומר ש"וחי אחיך" נצרך לגופו, לתשלומי ריבית, ואינו רק נשנה משום "עמך" ואילו "ויראת" בא לזירוז שהוא אמירת תוכן ישירה. ואף שאת המשמעות של זירוז למדים מלשון ויראת שנאמרה במקומות שבהם היא רומזת זירוז. לר"א עדיפות זו מובהקת ואין לדרוש דברי קבלה ללמד שהעדיפות הפוכה.

סיכום: באפשרויות "ויראת מאלוקיך" יש פער בין אי החזרת ריבית שהוא דין נוסף והתוכן נמצא בלשון (אמנם בצורת מכלל הן לאו), לעומת זירוז בלבד, שעצם הדין ידוע, ושמקבל את משמעותו ממשמעות הנמצאת בעניינים אחרים.

באפשרויות "וחי אחיך" יש פער בין החזרת ריבית שהוא דין השייך לפסוק ובין חייך קודמים בסכנת מות שהוא עניין אחר.

לר' אלעזר הפער השני, ריחוק הדין מהעניין, חשוב יותר. לר' יוחנן הפער הלשוני, שהתוכן אינו במילים עצמם, חשוב יותר.

אולי יש לתלות בזה שר"י מחשיב בעלמא את ההשמעה הלשונית, עי' מ"ש יבמות י': מי איכא אות ח'. ור"א מחשיב את הדיון התוכני, דדורש ריבויי ומיעוטי, מלא הרועים כללי ופרטי אות י"ג.