א) כ' תוס', וא"ת ולוקמיה בגזל גופיה ולעבור עליו בשני לאוין וי"ל משום דלא לקי אלאו דגזל משום דניתק לעשה אבל כי מוקמינן אכובש שכר שכיר באם אינו ענין לקי שפיר.

מלשון "ולוקמיה בגזל גופיה" ול"א "בגזל גופיה בלבד" משמע ש"לא תגזול" אינו מדבר אלא בעושק בלבד, וה"אם אינו עניין" הוא על כל תוכן לא תגזול. (ולא רק על שם לאו שבו ואילו עצם האיסור נשאר בפשוטו, כדמשמע שיטת הגר"א חו"מ שנ"ט סק"י). וכן משמע מלשון התוס', וי"ל דדריש מדסמיך רעך ללא תגזול ואפקה "בלשון" גזילה, משמע שרק הלשון לשון גזילה ולא התוכן.

 

ב) בהעמק שאלה סוף שא' ד' הוכיח שאין לא תגזול נעקר מפשטו מספרי דברים פיס' קפ"ח, לא תסיג גבול רעך והלא כבר נאמר (ויקרא י"ט י"ג) לא תגזול ומה תלמוד לומר לא תסיג מלמד שכל העוקר תחומו של חבירו עובר בשני לאוים. (ועיי"ש שאין להוכיח ממ"ש ב"ק ע"ט: ה"ד גזילה כגון ויגזול את החנית. שהרי אינו בדוקא וכמ"ש השאילתות שם לא תגנובו קרא יתירא הוא דהא כתיב לא תגזול). וע"ע תמורה ו'., והרי גזל דרחמנא אמר (ויקרא י"ט) לא תגזול ותנן הגוזל עצים ועשאן כלים צמר ועשאן בגדים משלם כשעת הגזילה תיובתא דרבא..

אכן עי' תוס' כריתות ט"ו. ד"ה ערות שהגמ' מביאה קרא של ערות אחותו גלה לחייב על אחותו שהיא אחות אביו שהיא אחות אמו ולא כרת דכתיב באחותו דמצרכי רבנן להכי (כריתות ב':), שכתבו דמייתי הא דפשוט יותר. וכתבו שכה"ג איכא בכמה מקומות. ולשיטתם נאמר שגם בספרי מביא קרא של לא תגזול שהוא פשוט יותר מהלימוד מריבית ואונאה.

 

ג) הסבר הא דמביא הפשוט. עי' תוס' מו"ק ח'. ד"ה נפקא, דהכא משמע דרבא ממעט לילה מהאי קרא (כנגע נראה לי, ולא לאורי) ובפ' אחד דיני ממונות (סנהדרין ל"ד:) מייתי קרא וביום הראות בו והיינו כאביי וי"ל דאורחיה דהש"ס לאתויי דרשות הפשוטים יותר, ושמא אי לא כתב כנגע נראה לי הוה מוקמינן וביום הראות למעוטי לילה.

נראה שהן שתי הבנות. הבנה ראשונה, כשאמרו התוס' סתם "אורחיה לאתויי דרשות הפשוטים" כוונתו כעין מ"ש שבת קל"ב. תוד"ה ההיא, ויש לומר "דסמיך אבן שמנת ימים" ודרשא פשוטה נקט. כלומר שהמקור שמביא אינו בדווקא ובאמת המקור לדין שעליו סומך הוא אחר (בן שמונת ימים). וכן נראה שהבינו בזבחים קי"ז. שכ', אף על גב דהך סוגיא לר"ש והך דרשא לר' יהודה דלר"ש דריש ליה מקרא וכו' ניחא ליה להש"ס לאתויי דרשא הפשוטה והקצרה.

הבנה שניה, כשאמרו התוס' "אי לא כתב כנגע הוה מוקמינן וביום למעוטי לילה" הפירוש הוא שגם רבא מודה "לי" שאת יִתּוּר "וביום" עדיף לדרוש למעט לילה משום שבזה "ביום" עובר למשמעות המצויה בלשון בני אדם "רק ביום", וזו דרשה עדיפה על נראה "לי" למעט שנראה לו בעזרת אש. אבל כיון שדרשת "ביום רק ביום" מיותרת, שבהכרח באה למעט לילה (גם לאביי אלא שסובר שצריך שני מיעוטים ללילה), דרשת "ביום" עוברת לדרשת יש יום שאתה רואה בו. וכן נראה שהבינו בסנהדרין ל"ד: שכ', אורחא דהש"ס להביא הפשוט דאי לא כנגע נראה לי הוה מוקמינן קרא דהכא ביום ולא בלילה.

(לכאורה אפשר שה"ושמא" שאמרו התוס' אינו אלא המשך לצד הראשון ורק מוסיף שיש במצוטט גם רמז. אבל באופן זה לא היה לתוס' לומר דאי לא כתב כנגע הוה מוקמינן, אלא שאפשר גם להקים את ביום למעט לילה).

לצד השני נפרש כאן שאמנם האמירה "לא תגזול" התוכן שלה הוא איסור כבישת שכר שכיר אבל זה מודיע לנו שקיים איסור גזל.

 

ד) את ההבנה השניה בתוס' מו"ק הנ"ל יש לפרש בשתי דרכים.

דרך א'. הכוונה ש"ביום" אינו אומר כלל שאינו בלילה אבל הוא מוכיח את הדין שאינו בלילה, שהרי ידוע שאם "אינו בלילה" אינו נדרש ממקום אחר הוא ידרש מכאן. כלומר הגמרא מקפידה כאן על מקור לידיעת הדין, ולא על האופן שהתורה אמרה את הדין.

דרך ב'. לגמרא חשוב לדעת גם את האופן שבו אמרה התורה את הדין. אלא כאשר דרשה עדיפה כמו "ביום ולא בלילה" עוברת לדרשה אחרת מטעם שהיא כבר מיותרת, אין הדרשה הראשונה (למעט לילה) נמחקת, שהרי היא שלב בהגעה לדרשה השניה (יש יום שאי אתה רואה), וצריך לדעת אותה בשביל ידיעת המקור לדרשה השניה, ממילא היא גם מקור לדין שרואים רק ביום.

 

ה) תוס' כריתות ט"ו. ד"ה ערות, הובא אות ב', שהגמ' מביאה קרא של ערות אחותו גלה לחייב על אחותו שהיא אחות אביו שהיא אחות אמו ולא כרת דכתיב באחותו דמצרכי רבנן להכי (כריתות ב':).

סוגית כריתות ב':, לרבי יצחק דאמר חייבי כריתות בכלל היו ולמה יצאה כרת באחותו לדונה בכרת ולא במלקות וכו' ורבנן כרת דאחותו לחלק על אחותו שהיא אחות אביו ושהיא אחות אמו ורבי יצחק נפקא ליה מן ערות אחותו גלה ורבנן אחותו דסיפא דקרא מאי עבדי ליה מיבעי ליה לאחותו שהיא בת אביו ובת אמו לומר שאין עונשין מן הדין.

גם לרבנן עדיף לדרוש את "ערות אחותו גילה" לעניין שחיוב אחותו עומד בפני עצמו שהוא גילוי על הדין הנידון מאשר לדרוש לעניין שאין עונשין מן הדין שהוא לעניין אחר מהמדובר. (עי' יבמות ג': תוד"ה טעמא, דמסתבר טפי למדרש הכי ולאוקמי קרא לגופיה), ורבנן דורשים לאין עונשים מן הדין רק משום שהכרח לדרוש את "כרת" באחותו לחלק, שאין דרשה אחרת בשבילה. "ערות אחותו גילה" משמיעה את התוכן ש"ערות אחותו" עומדת בפני עצמה ואינה מתאחדת עם איסור אחר, באופן מפורש יותר מאשר "יקח את אחותו וכו' ונכרתו" שמלמד חיוב בפני עצמו רק משום שעצם החיוב כבר ידוע.

עכ"פ אפשר לומר כאן כדרך ב' בהבנה השניה, ש"ערות אחותו" מקבלת תחילה את המשמעות של שהיא עומדת בפני עצמה, ושוב עוברת ללמד אין עונשים מן הדין משום שההשמעה הראשונה מיותרת. וזה כעניין אין מקרא יוצא מידי פשוטו.

 

ו) שבת קל"ב. הובא אות ג' שעליו אמרו התוס' "דסמיך אבן שמנת ימים", יש לבארו ע"פ ההבנה השניה אות ג'.

ורבי יוחנן אמר אמר קרא ביום ביום אפילו בשבת אמר ליה ריש לקיש לרבי יוחנן אלא מעתה מחוסרי כפרה דכתיב בהו ביום הכי נמי דדחו שבת ההוא מיבעי ליה ביום ולא בלילה האי נמי מיבעי ליה ביום ולא בלילה ההוא מבן שמנת ימים נפקא. מבואר שעדיף לדרוש "ביום" למעט לילה, ורק כיון שנפקא מ"בן שמונת ימים" נדרש "אפילו בשבת".

העדיפות של "לא בלילה" משום שזה רק מעבר מ"ביום" אל "רק ביום" שהוא מעבר בין פשט קרוב לרחוק יותר. ואילו "ביום אפילו בשבת" אינו פשט של ביום אלא אמירה שהדין תלוי רק בהיותו יום שמיני ולא מתחשבים בשבת. (עי' תורה שלמה בראשית י"ז י"ב הערה ע"ט שהדרשה היא שמנת "ימים ימול". והיא דרשה גרועה ב"ביום רק ביום" אבל כיון שהיא יכולה להדרש היא מיתרת את "ביום רק ביום" ומעבירה אותה אל "רק ביום הדבר תלוי".

 

ז) לעומת אלה בגיטין כ"א: (סוכה כ"ד:), פחות פשוט לבאר כדרך השניה בהבנה השניה שאמירת הדין נמצאת גם בציטוט שהגמרא מביאה אף שאינו עיקר.

תחילת הסוגיה. מאי טעמא דרבי יוסי הגלילי דתניא (דברים כ"ד) ספר אין לי אלא ספר מנין לרבות כל דבר תלמוד לומר וכתב לה מכל מקום אם כן מה תלמוד לומר ספר לומר לך מה ספר דבר שאין בו רוח חיים וכו' ורבנן אי כתב בספר כדקאמרת השתא דכתיב ספר לספירת דברים בעלמא הוא דאתא.

יסוד המחלוקת האם וכתב לה "ספר" משמעו על קלף או על כל דבר. עי' רמב"ן מגילה י"ז., שמגילה היתה ראויה להכתב כספר ורק על קלף ובדיו "כיון שכל אלו נוהגין בס"ת פשיטא דפסולין במגילה שנקראת ספר" אלא שנקראה גם אגרת. טעם חכמים שבגט אין אין משמעות "ספר" דוקא בקלף ובדיו, שדין ההלכה למשה מסיני המלמדת זאת בספר הוא משום חשיבות, (כמ"ש באהלות פ"ג, טפח, אות ה' לעניין שיעורים  שהללמ"ס היא הגדרת מה נחשב חשוב). בעלמא חשיבות "ספר" היא גם מכמות האותיות ומהחומר שבו עשוי אבל גם מזה שיש בו תוכן. גט, שדי שיכתב בו הרי את לעצמך, אין בו חשיבות מצד הכמות. עי' הערה. ושוב אין החשיבות מצד החומר נחשבת ומתחשבים רק בחשיבות לעניין תוכן. לריה"ג עדיין מתחשבים בחומר במה שאינו קשור לכמות המילים. מה שאומרים רבנן "אי כתיב בספר כדקאמרת השתא דכתיב ספר" אינו ש"ספר" בעלמא אינו מחייב דיו וקלף, אלא שאפילו כאן אילו נכתב "ב"ספר על כרחנו מחשיבים את העניין החמרי. זה מ"ש הפנ"י גיטין, ספר "דהכא" לספירת דברים בעלמא. (אולי יש להוסיף, יסוד מחלוקת זו היא שעיקר שם ספר נובע מספירת דברים, אלא שבפועל מה שנקרא ספר יש בו גם חשיבות של חומר, ולחכמים כיון שהחשיבות המשנית נחלשה בכמות שוב לא מתחשבים בה גם לעניין חומר).

מ"ש "ורבנן וכתב מאי דרשי ביה" מוכיח שחולקים בגלל עצם "ספר".

 

ח) ורבנן האי וכתב מאי דרשי ביה ההוא מיבעי להו בכתיבה מתגרשת ואינה מתגרשת בכסף סלקא דעתך אמינא וכו' ורבי יוסי הגלילי וכו' מספר כריתת נפקא ליה ספר כורתה ואין דבר אחר כורתה ואידך ההוא מיבעי ליה לדבר הכורת בינו לבינה וכו' על מנת שלא תלכי לבית אביך לעולם אין זה כריתות וכו' ואידך מכרת כריתת נפקא ואידך כרת כריתות לא דרשי.

"ספר כריתות" ראוי יותר שידרש כחכמים, שאין להשאיר שום קשר בין הבעל והאשה, זה תוכן לביאור גף הנידון, (עי' יבמות ג': תוד"ה טעמא, הובא אות ה') ורק מיתור "כרת כריתות" למדים למעט שרק ספר כורתה, שזו דרשה רחוקה יותר, ממעטת דבר אחר. ואמרו שרבנן לא דורשים כרת כריתות. ע"כ.

ואע"פ שרבנן לא דורשים כרת כריתות, בכל זאת אומרים התוס' ד"ה בכתיבה שבקדושין (ג':) דריש למעט גירושין בחליצה מספר כורתה ואין דבר אחר כורתה (הנדרש מכרת כריתות לפי ר"י) ולא נקיט התם לענין חליצה הך דרשא ("וכתב לה" בכתיבה מתגרשת ולא בחליצה) דהויא כרבנן וזאת משום דאורחא דהש"ס הכי בכל דוכתא להביא דרשה הפשוטה. ולכאורה הדרשה של ריה"ג דחויה.

 

ט) ונראה שמ"ש "כרת כריתות לא דרשי" אין הכוונה שאין חכ' מחשיבים את "כרת כריתות" לראויה להדרש כלל, (עי' עירובין ט"ו. תוד"ה וריה"ג, דהתם קאמר דלא דרשי לההיא דרשה ולא בעי למימר דלא דרשי ליה כלל, וכעי"ז פסחים מ"ג: תוד"ה מאן. ועוד). אלא שסוברים שהיתור של "וכתב" שביאר רש"י, דמצי למיכתב ונתן בידה ספר כריתות, יתור זה גדול מ"כרת כריתות". "ספר כריתות" הוא עיקר השם, ספר כריתות אמכם (ישעיהו נ'). ואתן את ספר כְּרִיתֻתֶיהָ (ירמיהו ג') אלא שיכול היה לקצר. ואילו "וכתב" מיותר לגמרי. לכן אחר שלשיטתם אין מה לדרוש מ"וכתב" לריבוי, (אין שום הגבלה בגלל "ספר" כנ"ל) שוב "וכתב" עובר למשמעות "רק כתב" וממעט כסף (וחליצה). ללא כן לא היה מה לדרוש ו"וכתב" והיה יתור של דבר שראוי יותר להדרש, ומשאירים את "כרת כריתות" שהוא יתור חלש להיות בלתי נדרש.

מצד עצם הדרשה, לא עצמת היתור, עדיף למעט כסף מיתור "כריתות" שכאילו כתוב עוד פעם "ספר כריתות" והוא עובר להיות "רק ספר כורתה" וזאת משמעות קרובה יותר מאשר "וכתב" בפני עצמו שגם כשיהיה "רק וכתב" אין מזה אמירה ישירה שרק כתיבה מגרשת, אלא רק היסק, רק בכתב נאמרה הפרשה.

עי' ב"מ ס"א סע"ב שדרשת "בנשך נתן לא יחיה למיתה ניתן ולא להשבון" גרועה מדרשת "מות יומת דמיו בו יהיה הוקשו מלוי רבית לשופכי דמים מה שופכי דמים לא ניתנו להשבון" ד(היקש) הוי כאלו כתיב בהדיא והאילו בדרשה הראשונה הא דהשבון לא כתוב אלא משמע מדלא הוזכר השבון. עי' תוס' הרא"ש.

 

י) כדרך השניה בהבנה השניה, שגם מה שמביאים זו אמירה, אלא כיון שהיא מיותרת עוברים לתוכן אחר, אבל כל מהלך ההיסק נשאר כאמירה, צריך לומר כאן, שקודם דורשים בנפרד את "כרת כריתות" וגם את "וכתב" כדי למעט ממון, ושוב אומרים ש"כריתות" לא מלמדת כלום כיון שמיותר. כלומר התוכן של "ספר כורתה ולא דבר אמר" נשאר ב"כריתות" אבל הוא תוכן מיותר, שנוח יותר ליחס אותו ליתור קלוש, שנו לכלל אותו בדברה תורה בלשון בני אדם. לשון בני אדם.

 

סיכום חלקי: בשיקולי העדפה של דרישת יִתּוּרִים מתחשבים, בדיון על הדבר עצמו, במידת המצאות התוכן החדש בביטוי המיותר, בעצמת היתור. (בעלמא גם במידת החידוש של הדין הנלמד).

ככלל מקבלים רק את החלק החשוב מתוך כל שבמשמעות הביטוי.

 

הערה מאוחרת. עי' רמב"ם תפילין פ"ז הי"ד באיסור כתיבת התורה פרשיות פרשיות, כתב מגילה שלש שלש תיבות בשיטה אחת מותר (לכתוב . והראב"ד (הוצאת ר"ש פרנקל) דלא נאסר אלא כשהיא כתובה כסדר התורה ואם שינה בדבר הפוסל בה מותרת. ומאירי גיטין ס'., ומאחר ששלש תיבות נכתבות בלא שרטוט אינו קרוי ספר.