א) עי' רמב"ן ויקרא כ"ה י"ד, וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך אל תונו איש את אחיו, רבותינו אמרו (ב"מ נ"ו^.) שאין אונאה לקרקעות שנאמר או קנה מיד עמיתך דבר הנקנה מיד ליד והמקרא הזה כפי פשוטו ולפי מדרשו לדברי הרב בקרקעות הוא. אבל וכו' ואני חושב עוד סברא שודאי המאנה את חבירו לדעת עובר בלאו בין במטלטלים בין בקרקעות שבהן דיבר הכתוב אבל רבותינו חדשו באונאה תשלומים בשתות המקח וביטול מקח ביותר משתות ומזה בלבד מעטו הקרקעות ודרשו חכמים מפני שאמר הכתוב וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה דבר הנקנה מיד ליד אל תונו איש את אחיו למדנו שיש באונאה דין מיוחד במטלטלים שאינו נוהג בקרקעות והוא חזרת הממון אבל אזהרת הלאו נוהגת בכולן וכו' ואולי יהיה כל זה אסמכתא, כי הלאו אזהרה בין בקרקע בין במטלטלין, וחזרת הממון בידם קבלה במטלטלין ולא בקרקעות . ועע"ש.

ב) המקור שממנו חדשו תשלומים באונאה נראה שהוא על פי סוגיין. מזה שאמרה הגמ' למה לי דכתב רחמנא לאו בגזל לאו באונאה נראה שיש מקום לחשוב שאונאה בכלל ולא תגזל (ויקרא י"ט י"ג). כלומר שזה שטעה המתאנה גורם שמה שנלקח ממנו הוא בכלל גזל. (עי' תוס' הרא"ש שם, לאו בגזל לאו באונאה לאו ברבית פשיטא ליה דרבית מתרוייהו לא ילפינן דמדעתיה קא יהיב ליה אלא אגב אחריני נקט רבית. ע"כ. מוכח שאונאה לא פשיטא ליה). גזל הוא נטילה בעל כרחיה ויש מקום לחשוב שכל שטעה הנותן אין זו הסכמה והוא בכלל "בעל כרחיה".

הצריכותא אי כתב רחמנא לאו בגזל משום דבעל כרחיה אבל אונאה אימא לא אומרת שללא גילוי התורה לא היינו מחדשים שהסכמה בטעות אינה הסכמה, (אין זו סברא מספיקה וללא גילוי לא סומכים עליה). כשהתורה מחדשת שיש איסור אונאה, אין אנן מחדשים גדר חדש, אלא פושטים את הספק הנ"ל ומכלילים את אונאה בגדר של לא תגזול.

(הכלל שעדיף לא לחדש גדרים, עי' תוספות חגיגה י': ד"ה לעבור עליו בשני לאוין, ואע"ג דאמרינן בעלמא וכו' הכא שאני שאין להעמידו בקרבן חדש שלא מצינו כיוצא בו בתורה. ועע"ש, הובא ב"מ ס'. והרבה מקומות).

בזה מתחדשים באונאה כל דיני גזל, כולל והשיב את הגזלה (ויקרא ה', כ"ג). ומוכח שמכר בטעות אינו מכר.

ומכאן מקור לכל עשית חלוּת בטעות.

ג) עי' בכורות י"ג:, "לעמיתך" אתה מחזיר אונאה ואי אתה מחזיר אונאה לכנעני, הרי שהחזר אונאה נמצא בפרשה. לכאורה לא נכתב אלא איסור לקיחה. אלא האונאה מקבלת דין גזל.

(ועיי"ש, הניחא למ"ד גזילו (של גוי) אסור היינו דאצטריך קרא למישרי אונאה. וצריך לומר, שאף שמחשבת טעות אינה נחשבת הסכמה והאונאה היא גזל, בכל זאת היא גזל גרוע. עי' גדר כעין זה באתוון דאורייתא סי' ח' בגדר זיקה ליבום. עי' שכ' כעי"ז פסחים כ"ו. הנאה מהדשן סוף אות ה', שמכח כלל זה "ושמו" הוא גילוי הקלשה של הקדושה ולא דין מחודש לגמרי).

כשדורשים או קנה "מיד" למעט קרקעות, אין מפקיעים מהם לגמרי דין אונאה, משום שאין מקרא יוצא מידי פשוטו ופשט הכתוב עולה על קרקעות. אין מפקיעים אלא את דין ההשבה, שהוא אינו מפורש אלא מֻסָּק.

ד) לא נראה נוח לומר שאונאה אינה נעשית גזל אלא נעשית גדר כעין גזל, כמו חצר משום שליחות (ב"מ י':), שאילו כן היה מקום לומר שלא תתחדש אלא לדין איסור אונאה ולא לשאר דברים. עדיף שתתחדש שאינה מחשבה, ולקצת דברים התחדש שמועילה.

(מה שיש סברא לומר אותו אלא שאין הסברא חזקה עד גדר למה לי קרא, הלימוד מכניס את המסתבר לגדר הכללי, ואם יש חילוק אומרים שזה אותו גדר רק גרוע. דבר שאין סברא לומר אותו כמו חצר לשליחות, כשמחדשים אומרים שיש בו צד גדר של "שליחות").

ה) בדבר תוס' הרא"ש (שהובא באות ב' במוסגר), פשיטא ליה דרבית מתרוייהו לא ילפינן דמדעתיה קא יהיב ליה אלא אגב אחריני נקט רבית.

אולי יש להוסיף שאין נקיטת ריבית חסרת משמעות כפי שזה לפי עיקר דיני ריבית, אלא יש לה משמעות לפי פשטא דקרא של אל תקח מאתו נשך ותרבית. לתוכן של פשטא דקרא הו"א ללמוד ריבית מגזל ואונאה הוא שיכול להחשב מחסרו אף דמדעתיה יהיב.

לפשטא דקרא (ויקרא כ"ה) וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו וכו' אל תקח מאתו נשך ותרבית, "מאתו" היינו מ"אחיך הַמָּךְ" היינו עני שלוה מתוך הדחק. ויש לומר שאין ללוה גמירות דעת להתחייב. ואין זה, כתליוהו וזבין זביניה זביני וכו' ששם סברא הוא אגב אונסיה גמר ומקנה (בבא בתרא מ"ז:). שהרי נאמר (דברים כ"ג כ') לא תשיך לאחיך שאוסר על הלוה. ויש לומר שבמקום שעובר איסור אם יגמור ויתחייב אין אומרים שאגב אונסיה מתחייב. זאת כעין סברת הרמב"ם בגם מעושה שאגב מצוה גומר בדעתו, אבל לכיוון הפוך. כאן כיון שאנוס נשאר בדעתו כדי לא לעבור עבירה.

ו) כשאמרה הגמ' דאי כתב רחמנא לאו ברבית משום דחידוש הוא דאפילו בלוה אסרה רחמנא, אפשר שכיון שאסור ללוה, וע"כ אין טעמו משום דממונא חסריה (עי' ריטב"א, ואו"ז ב"מ קס"ו), אין ראוי לחדש בעָנִי עניין מחודש נוסף של גזילה. (כעין תוס' חגיגה שהובא אות ב'). שעדיף לעבור לפשט אחר, רחוק יותר אבל עדין פשט. וכי ימוך אחיך וכו' והחזקת בו וכו', "אל תקח 'מאתו' נשך" הוא אמירה נפרדת ועולה על "אחיך" ולא על "ימוך אחיך".

(כנראה זה המהלך של רש"י על התורה המביא פירוש הנובע מהדרש שאינו עיקר הפשט אבל עדיין אפשרי בלשון. והרמב"ן משיגו).

אף שפשוטו של לא תשיך יכול לעלות גם על המלוה, כמ"ש רשב"ם, כיון שהלשון סובל שני פרושים, כמ"ש הראב"ע, ושינה מהלשונות שעולות על המלוה, בוחרים באפשרות של הלוה, (כפי הדרך פעמים רבות), ועוד, אפילו אם נעמיד בלוה הרי הוא אמור בסתם ולא בעני בלבד. לכן אין לחדש גדר במלוה לעני.

כשאמרה הגמ' מה לרבית שכן חידוש אונאה תוכיח, (וכן בעניין לא לכתוב באונאה ותיתי מהנך) שוב לא אומרים שאין בריבית גדר ממונא חסריה. זאת משום שהגדר הכללי של חיסור ממון כבר נמצא באונאה, ואינו גדר שקשה לחדש אותו, ושוב ראוי לומר את הפשט הראשוני ב"אל תקח מאתו נשך", שעולה על "ימוך אחיך", ומיירי בעני בלבד, ומשום שבגלל אונסו והעבירה אין גמירות דעת להתחייב. וממילא יכול ללמד לגזל.

ז) הפשט הראשוני ש"אל תקח" עולה על "ימוך אחיך" אינו נדרש. משמע שלא נאמר כלל. לפי הסבר הגר"א שבר' מנשה מאיליה שאין יוצא מפשוטו כיון שלא נאמר בכדי. וצריך לומר שעדיפות פשט ראשונית אינה עומדת בפני עצמה אלא הפשט נאמר בכמה אפשרויות ורק בשלב שני נבחר העדיף בין הפשטים.

ח) ונראה, שכשאמרה הגמ' לא לכתוב רחמנא לאו ברבית ותיתי מהנך מה להנך שכן שלא מדעת תאמר ברבית דמדעתיה, הכוונה שגם בריבית נאמר שאגב אונסיה גמר ומקנה, ולא כסברא שבאות ה'.

אכן אחר שכתוב לאו באונאה ובגזל שוב אומרים אומרים שפשט כי ימוך אחיך וכו' והחזקת בו וכו' אל תקח מאתו נשך, גם אל תקח נשך עולה על ימוך אחיך. וכפי האמור אות ו' די בגזל לבד או באונאה לבד כדי שנפרש כן.

ויוצא לפי זה שיש נפ"מ מהפשט ובעני הנותן ריבית לאונסו עובר המקבל גם בגזל.

סיכום: סברא חיצונית שמחשבה בטעות אינה מחשבה לעשיית קניין. סברא זו אינה מספיקה ליצור דין ללא קרא, ומספיקה שכשחודש אונאה נותנים לדין טעם זה, וגם לזה שכשמתחדש שאין אונאה לקרקעות אומרים שיש לקרקעות דין גזל מוחלש ולא אומרים שהכל גדר חדש.

עיקר דין ריבית אינו מעניין גזל. פשט הכתוב ימוך אחיך אל תקח מאתו נשך משמע שיש דין מיוחד בנשך עני, ואינו יוצא מפשוטו. וסברא לדבר זה שעני נותן ריבית מאונס ואין לעני גמירות דעת, ובעני יש דין נוסף של גזל. אילו לא נכתב אונאה היינו לומדים פשט ש"אל תקח נשך" עולה על "אחיך" בפני עצמו, כדי לא לומר גדר חדש של גזל.