א)
רמב"ן, יש מי שפירש
דרבי מאיר ורבי יהודה ורבי יוחנן הסנדלר בדרשה דקרא פליגי.
ברש"י,
ר' יהודה אומר בשוגג יאכל, הוא למוצאי שבת ולא בו ביום דקנסינן שוגג אטו מזיד.
ע"כ. משמע דמזיד הוא דאורייתא גם אליבא דר' יהודה ולא רק אליבא דר"י
הסנדלר.
ב)
ביסוד הדרשה איך למדים
מ"כי קדש היא" שעוסק בכל מקום בקדושת השבת עצמה, ולא במעשיה, איך למדים
שמעשי שבת אסורים. עי' תוד"ה היא קדש ואין מעשיה קודש. ואין להקשות דלא לכתוב
לא היא ולא קדש דהוה אסורה באכילה מכל אשר תיעבתי לך והכי אמרינן בהדיא בפ' כל
הבשר. (עי' חולין
קי"ד:, אמר רב אשי מנין לבשר בחלב שאסור באכילה שנאמר לא תאכל כל תועבה כל
שתעבתי לך הרי הוא בבל תאכל וכו' מעשה שבת ליתסרו דהא תיעבתי לך הוא אמר קרא כי
קדש היא לכם היא קדש ואין מעשיה קדש).
ונראה
שאחר שנלמד איסור מַעֲשֵׂי שבת מכח לא תאכל כל תועבה, שוב גם הם יכולים להכלל
ב"קדושת השבת". כעין הא דחולין ל"ב. שהגבהה והרבצה נחשבים בכלל שיעור שחיטה
לעניין שהיה אף שאינם שחיטה ממש. עיי"ש ובשו"ע. ואחר שבפסוק כתוב מיעוט
להכחיש את הקדוש, מחלליה מות יומת במזיד אמרתי, אנו אומרים שהמיעוט ממעט את מה שנספח
לקדושה, היינו מה שנעשה בחילול שבת.
ג)
ובזה מיושבת קושית תוס'
חולין קט"ו., וי"ל דהיתר הנאה נפקא לן מלכם וכו' וקצת תימה לרבי יוחנן למה ליה למימר
מקדש דמעשה שבת אסירי תיפוק ליה מכל שתיעבתי והיתר הנאה מלכם. לנ"ל,
"לכם" שבשבת לא היה בא להתיר מלאכת שבת אילו "קדש" לא היה
מקבל משמעות הכוללת את מלאכת שבת.
ד)
ברמב"ן הנ"ל, יש
מי שפירש, רבי מאיר סבר כי קדש היא מחלליה מות יומת בעוד שהיא קדש ואסור לחללה
מעשיה קדש כלומר ליומיה ורבי יהודה סבר למחלליה היא קדש ולעולם ושאר אינשי דאסירי
ביומיה דרבנן ורבי יוחנן הסנדלר סבירא ליה כי קדש היא לעולם והא דאמרינן מ"ט
דרבי יוחנן הסנדלר משום דאוקימנא לברייתא אליבא דידיה קאמרינן ודחיק האי מפרש
נפשיה בהאי פירושא כי היכי דלא ניקום לפלוגתייהו אליבא דרבי יוחנן דלית הלכתא
כותיה ואין צורך לכך דאינהו פירושי מפרש לה ולא משום דס"ל כותיה.
עי'
רש"י על ר"מ, במזיד לא יאכל הוא (לעולם) אבל אחרים ישראלים אוכלים.
ע"כ. מילת "לעולם" אינה בכתב"י. ומשמע שבמזיד הוא אינו אוכל
בשבת (בלבד) ואחרים אוכלים אפילו בשבת. ועי
רש"י על ר' יהודה, במזיד לא יאכל הוא עולמית אלא אחרים. משמע שלר' יהודה רק
האוכל אסור אבל אסור וגורם גם במוצאי שבת. וזה כשיטת היש אומרים שברמב"ן.
ה) על פי הנ"ל אות ב' שאחר שנאמר כל
שתיעבתי חל שם קדושת שבת על מעשי שבת יש להטעים את המחלוקת.
מ"ש
"רבי מאיר סבר כי קדש היא מחלליה מות יומת בעוד שהיא קדש ואסור לחללה מעשיה
קדש" הסברא היא שמעשי שבת נטפלים ומצטרפים לשבת לקבל שם קדש רק כאשר השבת
קיימת. כלומר עצם אמירת קדש היא על מלאכת השבת אינה ריבוי שדין לא תאכל כל שתיעבתי
חל גם בשבת, אלא מיעוט, שחל רק כאשר נטפל לשבת. ו"מחלליה יומת" מצמצם את
"קדש היא" למזיד בלבד.
מהלך
ההיסק, "מחלליה יומת" מכחיש את "קדש היא" וגורם שיהיה רק במזיד. זה יתכן רק אם נידון
"קדש" כולל מעשי שבת, ועל זה עולה התוכן "קדש רק במזיד". אחרי
שחודש הגדר של הטַפְּלות המעשה לשבת, הוא מנותק מגדר "תועבה" ודנים על
הגדר כשלעצמו, ותופסים אותו בצורה המצומצמת ביותר, משום תפסת מרובה. היינו
ההִטַפְּלות כשיש שבת ורק לגבי מי ששם העבירה, חיוב מיתה, חל עליו. מה שמשמע
מהרמב"ן שדורשים "למחלליה היא קדש" זו דרשה רחוקה מצד עצמה, ונדרשת
רק אחר שיש לומר את הנובע ממנה מסיבות אחרות.
ר'
יהודה כר' מאיר אלא שחיוב מיתה אחר שנוצר נחשב כולו לדבר אחד אין לחלק בו בין שבת
לשאר ימים וכשמצטרף לשבת כולו מצטרף, גם לאחר שהשבת עברה. (כעין התוס' ברכות ז'., שאלמלי, מאחר שהיה מתחיל
קללתו באותה שעה היה מזיק אפילו לאחר כן), ואיסור מעשי השבת נתלה בחיוב המיתה.
ו)
ר' יוחנן הסנדלר אולי סובר
שהגדר של ההטפלות לשבת אינו מנותק מהגדר של כל שתיעבתי, ושבאים למעט
מ"תועבה" "תפסת מרובה" נחשב מה שממעטים הרבה ומשאירים קצת,
ממילא האיסור על כל אדם ותמיד, חוץ משוגג. אולי הגדר הוא על דרך רש"י (דברים כ"ב ט') פן תקדש כתרגומו תסתאב. כל דבר הנתעב על
האדם, בין לשבח כגון הקדש, בין לגנאי כגון איסור, נופל בו לשון קדש, כמו אל תגש בי
כי קדשתיך. ע"כ. ו"קדש" מקבל תוכן של "הרחקה" הכוללת הכל
בלא התיחסות לפרטים.
ז) אם נכון מ"ש, שהמחלוקת בין
ר"מ ור' יהודה ובין ר"י הסנדלר היא האם כי קדש היא לכם מקבל משמעות של הרחקה,
אולי המחלוקת האם ראוי לעשות מ"כי קדש" מושג קדש מחודש הכולל כאחד הרחקה
בגלל קדושה והרחקה בגלל "תועבה". לר"י הסנדלר ראוי, וזאת כדי לא
ליצור הכחשה גדולה בין "ושמרתם את השבת" ובין "לא תאכל כל
תועבה". לר"מ ור"י כיון שיש כבר הכחשה בעניין שוגג עדיף לא לעשות
מושג מיוחד של קדש.
עי'
רש"י חולין פ"ח:, בעניין כיסוי הדם, שלרש"י כיסוי בכלי הוא מושג
אחר מכיסוי בעפר, ולר"ת מושג אחד. (שם המושגים קרובים יותר, ושם בפשטות אפשר
לרש"י שיהיו גם שני מושגים וגם אפשר ליצור מושג אחד כולל).