א) כ' הריטב"א, דמדאורייתא לא הוי
רבית אלא בדרך הלואה דכיון דכתיב את כספך לא תתן לו בנשך משמע שלא אסרה תורה אלא
כל שיש בו נשך ברור משעת נתינה וכדכתיב נמי לא תשימון עליו נשך. וכן כתב שלהלכה לא
פירש לנו התלמוד היכי הויא הלכתא דפשיטא לן דכיון דכתיב לא תשימון עליו נשך דבתר
מעיקרא אזלינן.
וצריך ביאור, מה אמרה הגמ', אי בתר
מעיקרא אזלת וכו'
אי בתר בסוף אזלת.
גם צריך ביאור כל השקלא וטריא שמביא
אפשרות של נשך בלא תרבית ודוחה שאין לחלק בעניין מעיקרא או השתא בין נשך לתרבית,
ושוב מביא אפשרות של תרבית בלא נשך ודוחה באותה טענה, וקשה מעיקרא מאי קסבר.
גם אם יש דרוש את שינוי הלשון מנשך
לתרבית, שדיוק המילים יש ביניהם הבדל, איך דוחה את ההבדל מכח אמירה ללא ראיה שאין
לחלק בין נשך לתרבית.
ב) ונראה שהלשונות הסתמיות רומזות לטענות.
ויש כעין זה פסחים י"ז:, או אינו אלא לטמא טומאת משקין אמרת לא כך היה מאי לא
כך היה אמר רב פפא לא מצינו טומאה שעושה כיוצא בה. "אמרת" היא אמירת
התשובה שהיא "לא כך היה", כמו ברכות י"ט: יכול יחזור ויטמא אמרת (במדבר ו') לא יטמא. (וכן יש בב"ק י':, או
אינו אלא למזיק אמרת לא כך היה מאי לא כך היה אמר אביי אי ס"ד נבילה דמזיק
וכו'. וכן שם ס"ד.. ועי' מכילתא דרשב"י כ"א ל"ד
שמובא לא כך אמרת בלא לפרש את הטענה). וע"ע נידה ע"ג., יכול שאני מרבה אף שנים עשר אמרת לאו ומה ראית וכו'.
ג) הנראה, מ"ש הריטב"א, דכיון
דכתיב את כספך לא תתן לו בנשך משמע שלא אסרה תורה אלא כל שיש בו נשך ברור משעת
נתינה, אין זו משמעות ברורה, אלא סתם לא "תעשה" אינו כולל אלא מעשה
הנובע באופן ודאי מפעולת האדם, ולא גרמא. כעין מ"ש הרמב"ן בקונטרס דינא
דגרמי. המשמעות של עֲשִׂיַּת תוצאה אפשרית,
כעין גרמא כנ"ל, אינה דחויה לגמרי. ואם יש שיקול לעבור אליה עושים זאת. (ועי'
ביצה כ"ז: בכורות ל"ג:, מניין שלא יגרום לו על ידי דבר אחר וכו' תלמוד
לומר [ויקרא
כ"ב]
כל מום אמר מום ואמר כל מום. אכן שם קל לרבות גרמא שהרי יש דין משמרת תרומותי,
לשמירת תרומה [בכורות שם] הדומה לעניין בכור אף שע"כ אינו כולל אותו).
את זה אומרת הגמרא בלשון "אי בתר
מעיקרא אזלת וכו'
אי בתר בסוף אזלת". בתחילה כשזה עולה על "נשך בלא תרבית היכי דמי"
הטענה היא, שלשון נשך אין בה נטיה בין מעיקרא ובין לבסוף. אלא ש"את כספך לא
תתן", מכריע ללכת בנשך בתר מעיקרא. וגם "תרבית" שנוטה להיות בתר
בסוף, (שאז נעשה
הריבוי)
המובהקות שלה פחותה מהמובהקות של "לא תתן" לבתר בתחילה. וממשיכה הגמרא
שאף אילו אמרנו שהמובהקות של "תרבית" גדולה יותר, הרי היתה שוב גורמת
ל"תתן" הכתוב עם תרבית להיות נתינה על שם הסוף, וזה יכריע גם על "תתן
נשך" שיתפרש נתינת נשך שיהיה בסוף. הרי נתינה בתחילה זו רק עדיפות, והיא תלמד
מנתינת תרבית. (עיקר עדיפות "תתן" לתחילה, שזה שם מעשה שמצאנו, כשנמצא שם
"תתן" על בסוף, שוב שיקול זה אינו קיים, ולמדים מתרבית לנשך).
ד) בלשון השניה "תרבית בלא נשך היכי
דמי" אומר בתחילה כדלעיל אי בתר בתחילה, היינו שלשון "תתן" מכריעה
את לשון "תרבית" הרי הכל בתר בתחילה, ומ"ש "אי בתר בסוף"
כאן שעיקר הנידון הוא "תרבית", הכוונה שנדרוש את יִתּוּר
"תרבית" לומר שהמשמעות "בתר בסוף" שהיתה רפויה תהיה בדוקא
בגלל היתור. וההו"א שכיון שיש יתור והסיפא על כרחנו בעלת תוכן שונה שוב לא
ילמד "תתן" בנשך מ"תרבית תתן". ועל זה אמר שאף שלשון תרבית
מחולקת בתוכן מלשון נשך אין זה גורם ש"תתן" תהיה בעלת משמעות שונה אדרבה
נֹאמר שכיון שבעניין "תתן" בתרבית עולה באופן ברור על הסוף שוב זה מלמד
על "תתן" שבנשך שמעיקרו לא עלה על בתחילה אלא רק בעדיפות.
ה) דברי רבא "אי אתה מוצא וכו' ולא חלקן הכתוב אלא לעבור עליו בשני
לאוין" הם שהגדר של "פעולה" שתהיה מגדר גרמי, כנ"ל אות ב' הוא
גדר ידוע ואין בכח יִתּוּר לחדש גדר כל זמן שאפשר להעמידו בשני לאוין. וכמ"ש
תוספות חגיגה י': ד"ה לעבור, ואף על גב דאמרינן בעלמא כל היכא דאיכא למידרש
דרשינן ולא מוקמינן בלאוי יתירי הכא שאני שאין להעמידו בקרבן חדש שלא מצינו כיוצא
בו בתורה.
ו) מ"ש בגמרא, מעיקרא קיימי מאה
בדנקא ולבסוף קיימי מאה ועשרים בדנקא פרש"י ק' פרוטות במעה שהוא שתות דינר.
וכ' הריטב"א לדבריו, שלא בא התלמוד עתה לדקדק בחשבון השיעורים. ומה שנקטו
פרוטות במעות עי' הגר"א יו"ד סי' ק"ס ס"ק נ"ג שנחושת
(פרוטות) הוא פירא לגבי כספא (מעות).
התוס' הביאו פירוש דמאה בדנקא היינו מאה
איסרין בשתות דינר זהב. ואולי הוא ע"פ משנה ראשונה (לעיל מ"ד:)
וירושלמי, שזהב הוא הטבעא. ואפשר שגם לגמרא זהב טיבעה לעומת נחושת, וכעין
ההו"א ב"מ מ"ד:, הנחשת קונה את הכסף דאף על פי דלגבי דהבא פירא
הויא לגבי נחשת טבעא הוי.
יש לדון שהגמרא שנקטה פרוטות או איסרים
של נחושת לא נקטה דוגמה ל"אוכלך" של תרבית אלא הביאה הכ"ת של הוקר
והוזל ב"כספך". וסוברת שלמרות שנחושת נחשבת פירא לגבי כסף, ושייך בה
יוקרא וזולא, בכל זאת אפשר שהתורה תכלול אותו ב"את כספך", ותתן לה דין
כספא וכסברת ההו"א לעיל מ"ד., הני פריטי באתרא דסגיי אינהו חריפי טפי מכספא אימא טבעא הוי,
ולהו"א יהיה לה רק דין נשך. ודין תרבית יהיה רק בפירות ממש. ואף שבנחושת שייך
תרבית בלא נשך.