א) עי' רמב"ן ויקרא כ"ה י"ד, וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך אל תונו איש את אחיו, רבותינו אמרו (ב"מ נ"ו^.) שאין אונאה לקרקעות שנאמר או קנה מיד עמיתך דבר הנקנה מיד ליד והמקרא הזה כפי פשוטו ולפי מדרשו לדברי הרב בקרקעות הוא. אבל וכו' ואני חושב עוד סברא שודאי המאנה את חבירו לדעת עובר בלאו בין במטלטלים בין בקרקעות שבהן דיבר הכתוב אבל רבותינו חדשו באונאה תשלומים בשתות המקח וביטול מקח ביותר משתות ומזה בלבד מעטו הקרקעות ודרשו חכמים מפני שאמר הכתוב וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה דבר הנקנה מיד ליד אל תונו איש את אחיו למדנו שיש באונאה דין מיוחד במטלטלים שאינו נוהג בקרקעות והוא חזרת הממון אבל אזהרת הלאו נוהגת בכולן. ועע"ש תוספת דברים.

ב) המקור שממנו חדשו תשלומים באונאה נראה שהוא על פי סוגיין. מזה שאמרה הגמ' למה לי דכתב רחמנא לאו בגזל לאו באונאה נראה שיש מקום לחשוב שאונאה בכלל ולא תגזל (ויקרא י"ט י"ג). כלומר שזה שטעה המתאנה גורם שמה שנלקח ממנו הוא בכלל גזל. (עי' תוס' הרא"ש שם, לאו בגזל לאו באונאה לאו ברבית פשיטא ליה דרבית מתרוייהו לא ילפינן דמדעתיה קא יהיב ליה אלא אגב אחריני נקט רבית. ע"כ. מוכח שאונאה לא פשיטא ליה). גזל הוא נטילה בעל כרחיה ויש מקום לחשוב שכל שטעה הנותן אין זו הסכמה והוא בכלל "בעל כרחיה".

הצריכותא אי כתב רחמנא לאו בגזל משום דבעל כרחיה אבל אונאה אימא לא אומרת שללא גילוי התורה לא היינו מחדשים שהסכמה בטעות אינה הסכמה, (או משאירים זאת בספק). כשהתורה מחדשת שיש איסור אונאה, אין אנן מחדשים גדר חדש, אלא פושטים את הספק הנ"ל ומכלילים את אונאה בגדר של לא תגזול.

בזה מתחדשים באונאה כל דיני גזל, כולל והשיב את הגזלה (ויקרא ה', כ"ג). ומוכח שמכר בטעות אינו מכר.

ומכאן מקור לכל עשית חלוּת בטעות.

ג) עי' בכורות י"ג:, "לעמיתך" אתה מחזיר אונאה ואי אתה מחזיר אונאה לכנעני, הרי שהחזר אונאה נמצא בפרשה. לכאורה לא נכתב אלא איסור לקיחה. אלא האונאה מקבלת דין גזל.

(ועיי"ש, הניחא למ"ד גזילו אסור היינו דאצטריך קרא למישרי אונאה. וצריך לומר, שאף שמחשבת טעות אינה נחשבת הסכמה והאונה היא גזל, בכל זאת היא גזל גרוע).

כשדורשים או קנה "מיד" למעט קרקעות, אין מפקיעים מהם לגמרי דין אונאה, משום שאין מקרא יוצא מידי פשוטו ופשט הכתוב עולה על קרקעות. אין מפקיעים אלא את דין ההשבה, שהוא אינו מפורש אלא מֻסָּק.

ד) לא נראה נוח לומר שאונאה אינה נעשית גזל אלא נעשית גדר כעין גזל, כמו חצר משום שליחות (ב"מ י':), שאילו כן היה מקום לומר שלא תחדש אלא לדין איסור אונאה ולא לשאר דברים. עדיף שהתחדש שאינה משבה, ולקצת דברים התחדש שמועילה

ה) ההו"א ללמוד מריבית שמחסרו אף דמדעתיה יהיב, אולי דפשטא דקרא (ויקרא כ"ה) וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו וכו' אל תקח מאתו נשך ותרבית, מיירי בעני שלוה מתוך הדחק. לפי זה הטעם משום שאין ללוה גמירות דעת להתחייב. ולא כסברא, עי' בבא בתרא מ"ז:, אמר רב הונא תליוהו וזבין זביניה זביני וכו' סברא הוא אגב אונסיה גמר ומקנה. ואף שלמעשה אין הדין בעני בלבד, זה משום (דברים כ"ג כ') לא תשיך לאחיך שאוסר על הלוה. (אף שפשוטו יכול לעלות גם על המלוה, כמ"ש רשב"ם, כיון שהלשון סובל שהי פרושים, כמ"ש הראב"ע, ושינה מהלשונות שעולות על המוה, בוחרים באפשרות של הלוה, כפי הדרך פעמים רבות), ועכ"פ נאמר בסתם ולא בעני. לכן אין לחדש גדר במלוה לעני.

כשאמר, מה להנך שכן שלא מדעת תאמר ברבית דמדעתיה, הדחיה היא שבריבית יש הסברא של תליוהו וזבין מה שאין באונאה וגזל, ואין ללמוד מהם, אף שאילו היה נאמר בעני היינו אומרים אותה.

דברי הרא"ש שאגב אחריני נקט רבית אין זה שאגב אחריני נקט ריבית ללא שום טעם, אלא אגב אחריני נקט ריבית לפי הפשט, אף שאינו עיקר.