א) מ"ש אותו זכר משמע, כן נדרש בסנהדרין מ"ו^., האיש תולין וכו' מ"ט דרבנן אמר קרא ותלית אותו אותו ולא אותה, וכן קידושין כ"ט^., למול את בנו איהי מנלן דלא מיחייבא דכתיב כאשר צוה אותו אלהים אותו ולא אותה. וצריך ביאור למה דרשת בנו מי שבנו כרוך אחריו דוחה את "אותו זכר משמע".

ב) הנראה שהלימוד כאן נישה בשני שלבים.

הלימוד הראשון מ"אותו" משמיע רק את התוכן שאין הדין נוהג בשני המקרים, אב ואם, אלא באחד בלבד. היינו "אותו" הופך להיות "רק אותו" ולא אחר. (דוגמת "יש לי עץ אחד" שמשמעו "יש לי עץ אחד בלבד").

ושוב מתחיל דיון חדש מהו האחד שבו קיים איסור שחיטה עם הבן, אביו או אמו.

(עי' אות ו' עוד מקום במהלך כזה).

ג) יש שתי אפשרויות ללמוד על מה חל המיעוט, או מ"אותו" או מ"בנו". בשתי האפשרויות הצורך לפשוט את הספק מה למעט מ"אותו" גורם להעביר את משמעות "אותו" או "בנו" למשמעות חדשה הפושטת את הספק.

אם לומדים מ"אותו" מעבירים את "אותו" ממשמעותו הראשונית שהיא סתמית, אינה כוללת התיחסות לזכר או נקיבה, אל משמעות של התיחסות לזכר בלבד.

אם לומדים מ"בנו" מעבירים בגלל הבעיה את משמעות "בנו" אל "בן שידוע שהוא בנו". "ידוע שהוא משהו" הוא תוכן קצת אחר מהתוכן של "משהו". זה הגדר של החוות דעת הקדמה לסי' ק"י שספק נבילה אינו נכלל ב"נבילה". וההוא הוא כמו שאכילה שלא כדרך אכילה אינה "אכילה".

דוגמה לזה הוא סנהדרין ס"ט^., בבן סורר ומורה בן ולא הראוי לקרותו אב. ורש"י, היינו לאחר ג' חדשים אחר שהביא שערות שראוי העובר להיות ניכר אם היה בא על האישה משהביא שתי שערות. הרי ששם אב חל עליו רק כשהעובר ניכר וידוע שהוא אב. ואף שבמגילה י"ג^., כי אין לה אב ואם ובמות אביה ואמה למה לי אמר רב אחא עיברתה מת אביה ילדתה מתה אמה. הרי שכבר סמוך אחר העיבור יש לאב שם אב. מכל מקום כיון שאי אפשר למעט ראוי להיות אב במשמעות אב סמוך לעיבור, שהרי זה מיד כשהביא שתי שערות ואין אפשרות שיהיה בן סורר, מעבירים את ראוי להיות "אב" אל ראוי להיות "אב ידוע".

ד) המעבר בין "אותו" סתמו אל "אותו" זכרי יש בו הוספת תוכן, ולכן הוא מעבר רחוק יותר מאשר מעבר מ"בן" אל בן ידוע, שם שניהם אותו מושג אלא של"בן ידוע" יש תוספת חשיבות.

לכן בוחרים באפשרות של מעבר מ"בן" אל בן ידוה, היינו בן של נקיבה.

(אולי אפשר גם לומר שהגדר בנו כרוך הוא מגדר אין אומרים שלח לתקלה, שהאב לא ידוע הרבה פעמים ולא ראוי מצב של אפשרות עבירה אף שיש שם רוב היתר או אף אם אומרים ספיקא דאורייתא לקולא).

ה) באסתר (מגילה י"ג., כי אין לה אב ואם עיברתה מת אביה) כבר מתחילת העיבור אביה נחשב אב, אף שעד ארבעים יום אין ולד נחשב קיים, זאת משום שבסוף אסתר נולדה וזה פועל לתת שם לולד מתחילת ההריון, אם האם הפילה את הולד קודם ארבעים יום הוא נשאר מים בעלמא. יתר על כן, לגבי דין שנגמר לפני מלאת ארבעים יום לולד, אין מתחשבים בזה שהוא שעתיד להיות בן כדי להוציאה מכלל וזרע אין לה ושבה אל בית אביה, והיא אוכלת בתרומה. (יבמות ס"ט:).

ו) עוד מקום שבו רואים שבמיעוט יש דיון בשלבים, קודם קובעים את זה שיש מיעוט ובנפרד דנים מה למעט.

שבת צ"ג^., לכך נאמר בעשותה, יחיד שעשאה חייב שנים שעשאוה פטורין (וברמב"ן, עיקר דרשא העושה את כולה ולא העושה את מקצתה והא דאמר הכא בעשותה יחיד שעשאה חייב כפירושא הוא לומר בעשותה העושה את כולה הוא לבדו) במאי קמיפלגי בהאי קרא נפש אחת תחטא בשגגה מעם הארץ בעשותה ר"ש סבר תלתא מיעוטי כתיבי נפש תחטא אחת תחטא בעשותה תחטא חד למעוטי זה עוקר וזה מניח וחד למעוטי זה יכול וזה יכול וחד למעוטי זה אינו יכול וזה אינו יכול ורבי יהודה חד למעוטי זה עוקר וזה מניח וחד למעוטי זה יכול וזה יכול וחד למעוטי יחיד שעשאה בהוראת ב"ד ור"ש יחיד שעשאה בהוראת ב"ד לא צריך קרא (כן גרסת התוס' הגאונים, רב האי גאון ור"ח) ור"מ מי כתיב נפש תחטא אחת תחטא בעשותה תחטא תרי מעוטי כתיבי חד למעוטי זשחבירו עוקר וזה מניח וחד למעוטי יחיד שעשאה בהוראת ב"ד. מוכח שעדיף למעט העושה ברשות בית דין מאשר למעט שנים שעשאוה ביחד. שהרי ר"מ לא דורש למעט שנים שעשאוה ביחד וזה וזה אינם יכולים משום שדורש את "אחת" למעט העושה בהוראת בית דין, וזאת אף שעיקר הדיבור "בעשותה" עוסקת בשנים שעשאוה. וגם לשון "נפש אחת" ממעטת יותר מעשה בידי שנים מאשר מעשה של אחד שהשגגה שלו נגרמה ע"י אחר.

ונראה ההסבר המיעוט "אחד ולא שעשאוה שנים" נעשית בשני שלבים. שלב ראשון למדים שרק אחת לבדה בלא להדון מי השני המתמעט. בשלב השני דנים מי נתמעט ובזה יש משקל גדול להא שמצד הסברא מסתבר יותר למעט העושה ברשות בי"ד, שהרי לר"ש אינו צריך קרא כלל. משקל זה עדיף על המשקל של עדיפות מצד הלשון של דיון על נעשה בשנים.