א) הדרשה והוא עד פי' רש"י, שהיה עד באותה שעה. ר"ח כ' כלומר מקודם האלה. ונראה דעיקר כוונתו שבמשך כל זמן אמירת העידוני כבר היה עד. (להוציא שראה את העדות חוך שמיעת "העידוני"). משמעות זו היא כדרך שפירש אבן עזרא את (ויקחו את לוט וכו') והוא יושב וכו' (בראשית י"ד י"ב) והוא היה ביום ההוא יושב בסדום.

המאירי מפרש את הלימוד, ושמעה קול אלה והוא עד או ראה וכו' שכבר ראה או ידע בשעה שהושבע. משמע שדורש לשון עבר של ראה או ידע ולא את "והוא עד". טעם שלא פירש כרש"י ור"ח, נראה שהוא או משום ש"והוא" נדרש לעניין שצריך שייחד עדיו ובהכרח אין והוא עד נצרך לידע בשעת השבעה, או משום שגם לפי האבן עזרא הלשון "והוא" יכולה לעלות על "כי תחטא" שעת חטא המנעות מעדות.

ב) הנראה בדעת רש"י ור"ח, ששני המיעוטים, גם "אם תדעו תעידוני", וגם שצריך ליחד עדיו, מתמעטים מלשון "והוא".

הדרך ש"והוא" ממעט היא שכיון שהמילה מיותרת היא עוברת למשמעות האפשרית הרחוקה יותר, "רק הוא". כלומר, יש עד שאינו בכלל שבועת העדות. אחר שנוצר התוכן שיש עד שאינו בכלל שבועת העדות נוצר צורך בדרשה מי הוא אותו העד.

הדרשות לצמצום היקף ה"עד" הן מכח "ושמעה" הכתוב לפני "והוא", ו"והוא" עולה עליו.

יש שתי אפשרויות ללמוד מ"ושמעה". הראשונה שהצורך בדרשה יעביר את "והוא" ממשמעות אפשרית של צורך להיות "עד" בזמן של "תחטא" או "לא יגיד", אל "ושמעה" שצריך להיות עד גם בשעת שמיעה, שזה תנאי המצמצם את מספר היכולים להתחייב.

(לכאורה "עד" עצמו מיותר שהתוכן שלו כבר נלמד מלשון לא יגיד. אבל צריך את "עד" בשביל הירושלמי פ"ד ה"א, והוא עד להוציא אחד שאמרו לו הרי את מקובל עלינו כשני עדים. וכמ"ש הריטב"א ש"עדים" הם רק הראויין להעיד לחייב ממון בכח עדותן. וכמ"ש ברכי יוסף חושן משפט סימן כ"ח דהא דמהני קרוב ופסול מקבלה ואילך לא מצד עדות דבקבלת זה הכשירו ועשאו כלי והוא עד, אין זה כי אם דכל תנאי שבממון תנאו קיים).

ג) אפשרות שניה נראה כדלהלן. התוכן של שמיעה עובר ברצף משמיעת ציוץ ציפורים דרך שָׁמֹעַ בין אחיכם אל וישמע אברם לקול שרי, שקיבל את דבריה, עד ומי בכל עבדיך כדוד נאמן וחתן המלך וסר אל משמעתך (שמו"א כ"ב). המקום האפשרי ברצף אחרי שמיעה כללית היא שמיעה של המכוון אליו.

אולי אפשר היה לומר שהאפשרות השניה היא לצמצם את צורות ה"אָלָה" ששמע העד. אמירת אָלָה היא דיבור המכוון לאנשים. ומעבירים את התוכן ממכוון לכל אדם למכוון לחלק מן האנשים. זאת אומרת, מעבירים את האלה אל מְכֻוֶּנֶת למי שהוא עד בלבד. אכן אין נראה שאמירת אלה אל אדם מסוים היא משמעות אחרת מאמירת אָלָה סתם. ובעלמא דרשה גורמת מעבר בין משמעויות, ולא מיעוט ללא מעבר כזה.

שתי האפשרויות של המיעוטים רחוקות במידה שוה מהמשמעות שלפני המיעוט, ושקולים ויבואו שניהם.