א) יש לעיין למה צריך ר"ש להביא קודם
לימוד בק"ו שנדחה, הרי יש לו גז"ש. וכן בהרבה מקומות מביאים
ק"ו דחוי לפני שלמדים גז"ש. ויבואר בהמשך.
גם
יש לעיין האם הגזירה שוה של תחטא תחטא בדף ל"ה. היא אליבא דר"ש בלבד או שר"א
דורש אואין רק לעצם הדין שהעדות רק בדיני ממונות. ואילו הפרט שצריך תביעת ממון ויש
גם לר"א ור"ע נלמדת מגז"ש של תחטא תחטא.
הנראה,
עי' לעיל ל"ד. אליבא דר"א, מפקדון ה"ל
למילף שכן תחטא מתחטא, ורש"י, בשניהן כתיב תחטא לג"ש. והקשה רעק"א
מה צריך ר"א ללימודא דאואין כיון דיליף מגז"ש דתחטא. ועי"ש עוד.
אכן אפשר לאמר שר"א צריך את שתי הגזירות השוות. וזאת אם נֹאמר שגז"ש או
או יכולה ללמד רק שפרשת שבועת העדות מדברת באותו עניין כללי של שבועת הפקדון ואינה
יכולה ללמד את הגדר המדויק של "ממון ויש לו" ואילו גז"ש של תחטא
יכולה ללמד זאת, ולר"א תחטא יכולה ללמד רק אם למדה קודם שמדבר בממון כללי.
ב) הנראה לדעת ר"א, אין
"תחטא" ראוי ליצור מיעוט לשאינו ממון, שהרי משמעות "תחטא"
כוללת גם חטא בין אדם למקום, שאינו ממון. בלימוד של אואין אין משמעות תוכן למילים
הנדרשות אלא לימוד ממילים כשלעצמם. ליחוד זה אומר שקבוצת המילים במלמד ובלמד יש
ביניהן קשר לימודי, ממילא אין דבר המפריע ללמוד מיעוט לעדות בבין בין אדם למקום.
לר"ש
אין חטא לחבירו וחטא לשמים מושג אחד הנקרא חטא. אלא שני חטיבות שונות נקראות כך.
כדרך שכ' רש"י חולין פ"ח:, בביאור כלל הצריך לפרט, כלל בתרי ענייני ב'
כסויין שאין דומים זה לזה כגון כסוי דבר שלם כגון כלי וכסוי דבר דק כגון עפר תו לא
אתי פרטא אלא לפרושי כסוי קמא דלאו בדבר שלם הוא ולאו למעוטי לגמרי. ממילא אמירת
"תחטא" אינה כוללת בהכרח חטא לשמים, ומילה זו יכולה לבא כדי למעט כל
שאינו ממון.
ועי"ש
בתוס' שר"ת חולק על ביאור רש"י. ור"א כאן כר"ת שם.
לר"א,
אחרי שלמדים מאואין שאין הדין חל על כל חטא, שוב לא מתחשבים בתוכן הכולל של
"תחטא" והוא יכול למעט ממון שאינו שלו.
ג) גז"ש של אואין אינה יכולה ללמד
שצריך רק ממון ויש לו. המילה "או" אינה מכילה תוכן של דבר שדנים עליו,
הלימוד שלה הוא על הפרשות, שהן דנות בנושא שוה. רק אחר הקביעה הזו נתיחסים לנושאים
המדויקים. המושג ממון ויש לו נוצר רק ע"י ריבוי הפרטים, מתוך שלא הוזכר פרט
שהוא ממון שאינו שלו, והוא נוצר רק אחר התיחסות לפרטים. ואילו גז"ש של תחטא
יש בה התיחסות לפרטים, איזה חטא חטאה, ושוב יכולים ליצור מהפרטים את גדר
"ממון ואין לו".
לר"ש
גדר ממון ויש לו קיים גם ללא הלימוד מפיקדון תשומת יד וכו' הנזכרים המלמד.
לר"ש
כיון שלכ"ע עתידים לדרוש גז"ש של תחטא תחטא כדי ללמוד על ממון שיש לו,
כמו שיבואר להלן, וכיון שכל מה שדורשים מאואין אפשר לדרוש מ"תחטא" שוב
אין טעם לדרוש גם את האואין.
(הגדר של השוואת פרשה לפרשה, ולא דִּינֵי האחד לדינֵי השני יש
כעי"ז בעניין היקש ירושה שניה, הרחוקה מירושת בן ובת. לירושה ראשונה, של בן
ובת, שהבן קודם לבת. שכ' הר"ן (ב"ב קט"ו:) שלעניין ירושה מהאם
,אינה כתובה באותה פרשה, צריך את דרשת מטות. בפשטות כתיבה בסמוך הוא הוראה דרך
המילים הכתובות).
ד) בעניין למה הובא ק"ו דחוי לפני
שהובאה הגז"ש, והוספת הסבר ביסוד מחלוקת ר"א ור"ש.
שבת
צ"ו:, תנו רבנן מקושש זה צלפחד וכן הוא אומר (במדבר ט"ו) ויהיו בני ישראל
במדבר וימצאו איש וגו' ולהלן הוא אומר (במדבר כ"ז) אבינו מת במדבר מה להלן צלפחד אף כאן צלפחד
דברי רבי עקיבא אמר לו רבי יהודה בן בתירא עקיבא בין כך ובין כך אתה עתיד ליתן את
הדין אם כדבריך התורה כיסתו ואתה מגלה אותו ואם לאו אתה מוציא לעז על אותו צדיק
ואלא הא גמר גזירה שוה גזירה שוה לא גמר אלא מהיכא הוה מויעפילו (במדבר י"ד) הוה.
ה) עי' רש"י, ר' יהודה בן בתירא לא גמרה
ואין אדם דן גזירה שוה מעצמו. ועי' תוס' למה לא סמך על קבלת ר"ע מרבותיו.
ועי' פתח עינים, איך קאמר לו ריב"ב עתיד ליתן את הדין מאר דכך קבל מרבו ורבו
מרבו ועע"ש ובשאר אחרונים. עכ"פ לרש"י ר"ע דן גז"ש רק משום שקיבל
מרבותיו.
אבל
רבינו חננאל פירש, ור' עקיבא שאמר מקושש זה צלפחד נדחו דבריו ופירשו דלא גמר מפי
רבו ג"ש זו "אלא הוא לעצמו דן זה" וקיי"ל אדם דן ק"ו
מעצמו ואין אדם דן ג"ש מעצמו ומזאת אתה למד דכל ג"ש דלא גמרא הוא ליכא
למיסמך עלה ור' עקיבא כיון דלא הות גמרא בידיה לפיכך נידחת ולא קבלה ממנו. לשיטת
ר"ח לר"ע אדם דן גז"ש לעצמו. גם לשון ר"ח "ליכא למסמך
עלה" אין משמעה שדין גז"ש ניתן רק למקום שגמר מפי רבו, אלא שיש אפשרויות
רבות לדרוש גז"ש ואפשרות שאדם בוחר בעצמו אינה מוכחת דיה.
ו) נראה שביאורו ע"פ ירושלמי פסחים
פ"ו ה"א שהלל הזקן אמר גזירה שוה נאמר בתמיד (במדבר כ"ח) במועדו ונאמר בפסח (במדבר ט') במועדו מה תמיד שנאמר בו במועדו דוחה
את השבת אף פסח שנאמר בו במועדו דוחה את השבת. אמרו לו (בני בתירא) וכו' גזירה שוה שאמרת אין אדם דן גזירה שוה
מעצמו רבי יוסי בר רבי בון אמר בשם ר' אבא בר ממל אם בא אדם לדון אחר גזירה שוה
מעצמו עושה את השרץ מטמא באהל. ואת המת מטמא בכעדשה דו דרש בגד עור בגד עור לגזירה
שוה וכו' ר' יוסה בי רבי בון בשם רבי בא בר ממל
אדם דן גזירה שוה לקיים תלמודו ואין אדם דן גז"ש לבטל תלמודו. ועי' מאירי
פסחים ס"ו., שלירושלמי היה (הלל) סבור להביאו מעצמו מהיקש ומקל וחומר ומגזרה
שוה ובסוף בא לו מצד קבלתו. (אכן הגמרא פסחים ס"ו. סוברת שהלל קיבל את
הגז"ש משמעיה ואבטליון).
משמע
שטעם שאין אדם דן גז"ש מעצמו הוא משום שיבא לדרוש דרשות שגויות, שלא יהיה
בכוחו לדרוש שאין ללמוד אותן. ולכן אדם דורש דרשה הבאה לקיים תלמוד, משום שיש סיוע
לנכונות הדרשה. (אכן ניתן גם לפרש שמ"ש אם בא לדון מעצמו וכו' הוא רק נתינת טעם
להפקעת שם גז"ש מלימוד שאדם עושה מעצמו, ולקיים תלמודו אדם דן רק כשאינו
מוציא מהלימוד דין נוסף, ומה שעושה הוא רק השערה שעל זה נמסר לדרוש גז"ש.
ולפי זה רישא "לקיים תלמודו" הוא דוקא וסיפא "לבטל תלמודו"
אינו בדוקא אלא אין דורש מעצמו גז"ש ללמוד כל דבר שאינו ידוע. אבל שיטת
ר"ח מראה שלא כמוסגר).
ז)
ובזה נבא לבאר את
ר"ע בשבת (ואת הלל).
מ"ש שאין אדם דן גז"ש לבטל תלמודו, לכאורה אינו הנידון של הלל, שם לא
ביטל דבר שלמד. ונראה שטענת בני בתירא היא שיש לדמות את הנידון דהתם לביטול תלמוד.
(הלל אולי
סבר שזה דומה לקיום תלמוד).
הגמ'
בשבת בנידון של צלפחד אומרת לריב"ב, אלא מהיכא הוה. משמע שלכ"ע אין
להשאיר את מיתת צלפחד סתומה לגמרי. וזאת משום שזה שמת במדבר כשלעצמו אין לו חשיבות
הראויה להזכירה, אלא באה ללמד איך מת. ר"ע סובר שהצורך לפשוט מי המקושש מצדיק
דרשה רחוקה, כמו שנתבאר בעניין גימטריה (פסחים ה'. בעניין דרשת גימטריה). ובעיקר התנאי שדורשים רק כשיש צורך
לדרוש מקטין את אפשרות השגיאה, ובזה העניין כמו "לקיים תלמודו"
הנ"ל. לריב"ב אין "במדבר" מחייב לימוד גזירה שוה, אף
שהגז"ש רמוזה יותר במילת "במדבר". אלא כיון שהכתוב סתם את העבירה
מוכח שראוי לדון את צלפחד לכף זכות ככל האפשר, ומזה נובע שהיה מויעפילו.
ח) גם את הלל בעניין הקרבת פסח בשבת אפשר
להסביר בדרך זו. לפני שהלל דרש את הגז"ש הוא למד קל וחומר, מה אם תמיד שאין
מחייבין על עשייתו כרת דוחה את השבת פסח שחייבין על עשייתו כרת אינו דין שידחה את
השבת. ובני בתירא בירושלמי דחו, לא אם אמרת בתמיד שהוא קדשי קדשים תאמר בפסח שהוא
קדשים קלין. פירכא בק"ו היא טענה שאולי התכונה הקלה בלמד היא המכרעת. אין זה
אלא ספק, וספק גורם דרישת גז"ש. (עי' מ"ש ב"מ ד'. עד אחד אות ג')
בני
בתירה אולי לא לומדים גם בספק כזה, ואולי סוברים שדין דחית שבת תלוי בחשיבות
הקרבן, קדשי קדשים (או תדיר וכליל), וחיוב הכרת נידון אחר הדיון בדחיה.
והרי אף בדרך רחוקה פטור. וזה מכריע שאין אפילו ספק. (וזו שיטת הגמ' שבאות ו').
ט) ובזה נסביר את ר"ש שהביא
ק"ו דחוי קודם שלמד גז"ש. הק"ו הדחוי יוצר ספק, וספק זה מאפשר את
הגז"ש.
גם
ר"א ור"ע אמרו את הגז"ש בגלל הק"ו הדחוי שהביא ר"ש.
גם
הדרשה השניה של "תחטא תחטא" שלשיטתם, מסתבר, מלמדת להצריך ממון שיש לו,
גם היא נוצרה ע"י הספק של הק"ו הדחוי. אמנם המלמד בק"ו פיקדון
תשומת יד וכו' כולל רק ממון ויש לו, ולכאורה נאמר דיו לבא מן הדין להיות כנידון,
ולא נלמד אלא לממון ויש לו. אכן אין לומר בשבועת הפקדון דיו. בשבועת הפקדון לא
שייך להשביע על ממון ואין לו שהרי גם אם יודה יוכל לא לשלם. ממילא אין שם אמירה לחלק
בין ממון שיש לו וממון שאין לו. לכן הלמד לומד משם גדר שלם, ממון. גדר דיו הוא
שאין ראיה ליותר מאשר יש במלמד, ובמקום שמה שיש במלמד הוא גדר אחד עם דבר נוסף זה
עצמו ראיה, כדי לא ליצור גדר חדש. (יש סברא כעין זו בפני יהושע ב"ק י"ח:
ד"ה וא"כ שלא, שלא אומרים דיו לשלם נזק שלם רק מגופו כשלמד בק"ו
מחצי נזק, משום שלא מצאנו נזק שלם המשלם מגופו). אבל כשבא ללמוד מתחטא תחטא,
ו"תחטא" יש בו התיחסות לתוכן, ויש בו השואת פרטים (בניגוד לק"ו שיש רק אי
הוכחה לעודף על המלמד)
ממילא יש בו אמירה שלא יהיה בלמד, שבועת העדות, יותר פרטים מאשר במלמד, שבועת
הפיקדון, ולא משנה הבדל בטעמים.
סיכום. א. דורשים גז"ש מעצמנו כשנוצר
בכתוב ספק המחייב פיתרון.
ב.
ק"ו עם פירכא הוא ספק.
ג.
גז"ש ממילה בלי תוכן עצמי מלמדת השואת פרשות במושגים כלליים ואילו גז"ש
במילה בעלת תוכן הנוגע לדיון מלמדת השואת תכנים מדויקת.
ד.
בק"ו עם דיו אין השואת תכנים ישירה אלא מתוך שאין ראיה להוסיף, ואין שלילה של
תכנים נוספים.