א) אין לפרש שהלימוד מ"והוא עד או ראה או ידע" הוא כעין (מכות ה':) ערות אחותך בת אביך או בת אמך אין לי אלא בת אביו שלא בת אמו ובת אמו שלא בת אביו בת אביו ובת אמו מנין ת"ל וכו'. שהרי שם "אחותך בת אביך או בת אמך" אינו כולל בת אביו ואמו ואילו כאן אינו ממעט ממון שראה וידע, אלא רק מוסיף אפשרות של ראה ולא ידע וידע ולא ראה. הלימוד כאן הוא שצריך עדות בנושא שאפשרי בו כל הדברים הנזכרים בפרשה, גם ראיה וידיעה כאחד וגם ראיה בלא ידיעה ולהיפך.

(והטעם שאינו כ"אחותך בת אביך", עי' מאירי מכות שם שהסביר, שבת אביו ואמו אין הכתוב קורא לה אחותו בת אביו אלא אחותו סתם. ע"כ. ואילו כאן שכתוב והוא עד "או" ראה וכו' ולא והוא "עד אשר ראה", מוכח שראה אינו שם לואי לעד, אלא "עד" משמע בין ראה בין ידע).

ב) נראה שהלימוד ממידת דבר הלמד מסופו, שמלמד שהדין מדבר רק באופן שאפשר בו כל הדינים הכתובים בפרשה. וכמ"ש בתו"כ ברייתא דרבי ישמעאל פ"א, דבר למד מסופו כיצד ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם וכו' תלמוד לומר ונתץ את הבית את אבניו ואת עציו ואת כל עפר הבית דבר למד מסופו שאין הבית מטמא עד שיהא בו אבנים ועצים ועפר.

בעניין מידת למד מסופו, הראב"ד על י"ג מידות (ד"ה והנני, וכן המיוחס לרש"י על י"ג מידות) מונה אותה כמידה אחת עם למד מעניינו. ועל מידת למד מעניינו כ' רש"י סנהדרין פ"ו^., דבר הלמד מעניינו, אם אי אתה יודע במה הכתוב מדבר צא ולמד מפרשה שכתוב בה. ועי' מכילתא יתרו בחדש פרשה ח' בענין למד בדבר הלמד מענינו שלא תגנוב שבעשרת הדיברות הוא בגונב נפשות, שתים מפורשות ואחת סתומה, נלמד סתומה ממפורשות. ועי' בקרבן אהרון על התו"כ ברייתא די"ג מדות בסופה, פיס' ו' שכ', ממה שיובן בשם בית שהוא נאמר על הבית הבנוי מאבנים ועצים ועפר כי זה הוא משמעותו הראשון אבל יכולים להבין ממנו ג"כ בית שאין בו אבנים וכו' ואו או קאמר וא"כ הכתוב סתום בזה למד מן המפורש בעצמו. הרי שאין מידת למד מסופו נדרשת אלא לפשוט ספק שנוצר בפרשה.

ועי' עוד מש"כ קידושין ד'. הסלקא דעתך באיילונית.

(עי' מש"כ פסחים ל"ו^. בכל מושבתיכם שלמדים הכחשה בלמד מסופו מול רבוי מצות מצות. לכאורה ללא ההכחשה היינו למדים הכל מ"מצות מות" ולא היה ספק. ובכ"ז למדים מדבר הלמד מסופו. ואולי כיון ש"מצות מצות" מוכחש לעניין דברים אחרים נוצר ספק שגם לנידון אינו באופן מלא).

ג) הנראה, הצורך שההשבעה את העד תהיה של אדם מסוים נדרש (שבועות ל"ה^.), שלח ביד עבדו וכו' יכול יהו חייבין ת"ל אם לא יגיד ונשא עונו מאי תלמודא אמר ר"א אם לוא יגיד כתיב אם לו לא יגיד ונשא עונו ואם לאחר לא יגיד פטור. "לו" מודיע רק שיש כאלה שאי אמירת עדות להשבעתם אינה מחייבת. מהעניין אפשר ללמוד שצריך שיהיה קשר בין המשביע ובין העדות הנתבעת. אכן לא ברורה מידת הקשר. האם בעלה של אשה שנסתרה וקרוביו של נרצח נכללים ב"לו" כיון שתוצאת העדות חשובה להם. או השייכות מספיקה רק בתביעת ממון שתוכן העדות העיקרי הוא הקשר בין המשביע ובין הממון, ורק בזה המשביע כלול ב"לו".

במיוחד יש לומר כן לפי המבואר בקידושין מ"א^. יסוד ענין שליחות, ובב"ק ד': שמא יקניטו רבו, בדעת האבני נזר שיסוד עניין בעלות ממון הוא שהממון נטפל לבעלים ונחשב כחלק ממנו. לזה העדות דנה בגוף התובע.

אכן זה לא יספיק לחלק בין עדות ממון לעדות סוטה. הרי גם בין איש לאישה יש יחס היטפלות. אבל כיון שנוצר ספק לגבי קרובי נרצח שוב דורשים לימוד מסופו. ואין חשיבות לזה שלמדים חלוקה שלא היתה בספק

ספק זה הוא המביא לדרוש את למד מסופו.

ד) ר"ע שלומד ממיעוט "מ"אלה, כנראה סובר שדרשת "לו" אינה יוצרת ספק.

(אולי לא דורש את מידת למד מסופו, במיוחד אם זו מידה אחת עם למד מעניינו הוא יכול לחלוק על הפרט הזה בדרשה, כעין המחלוקת אם לדרוש כללי או ריבויי).

נראה שר"ע לשיטתו שדורש ריבויי ומיעוטי ולא כללי ופרטי. ועי' מ" בב"ק ס"ב: על כל דבר פשע ובסימנן שאחריו שהחילוק בין כללי ופרטי ובין ריבויי ומיעוטי הוא שבכו"פ דנים על משמעות הביטוי מצד עצמו, מה הוא כולל, ואילו בריבויי ומיעוטי הנידון הישיר הוא הדין הנובע מהלימוד. (לכן בכלי ופרטי מדמים בתכונות קדוש בבכורה וכדומה ואילו בריבויי ומיעוטי דנים בתכונה של גופו ממון). כלומר לר"ע עיקר הדיון בלימודים אינו משמעות המילים אלא התוכן שלהם.

המיעוט "לו" בא להוציא מהתוכן של פשט ו"שמעה קול אלה" שכולל שמיעה מכל מי שיהיה. ממילא כשיש ספק מה כלול ב"לו" הרי כל שאפשר שיהיה כלול בו אין ראיה למעט אותו מ"ושמעה". ממילא גם השבעה בעניין סוטה נשאר בכלל ושמעה. בעניין בית מצורע שכל הספק מתחיל במשמעות המילה בית האם כוללת בית לא חשוב במו חסר אבנים, בזה לא שייך לומר כן. בנידון דידן עיקר הדרת לו אינה מכילה תוכן מעבר לזה שיש אדם מיוחד שרק הוא יכול להשביע, ועיקר הספק הוא בדינים.

ר' יוסי הגלילי יסבור דרשת כללי ופרטי, וגם את הספק שנוצר ע"י "לו" כנ"ל פושטים ע"י משמעות "לו" ובמשמעות מילה ל"א תפסת מרובה. כמו שנתבאר בב"מ ל"ח: ובניכם יתומים (השני) אות ה'.

ה) ר"ע למד מ"מאלה" שיש מאלה שהוא חייב ויש מאלה שהוא פטור. ומחייב רק בשבועה על ממון ולא על סוטה. אין ב"מאלה" ראיה לחלוקה זו, ולמ"ש סוף אות ג' אין ראוי לחלק מסברא בין ממון לסוטה. אכן. אכן.עי' להלן ל"ד^. שר"ע דורש כר"א מאואין. וברש"י וריטב"א שר"ע דורש "מ"אלה למעט בנוסף על "אואין". בזה מוסבר גם מנין לגמרא שר"ע למד גם את דרשת ר"א.