א) במדרש רות רבה פרש' ב' עמך עמי אלו עונשין ואזהרות ואלהיך אלהי שאר מצות. וכ' ביפה ענף, אלו ענשים ואזהרות מפני שעם ישראל נבדלים משאר אומות בפרישותם מהדברים האסורים שאע"פ שרבים בהמון העם לא יזהרו בכל המצוות המעשיות כתפילה ותפילין וכיוצא מ"מ כולן נזהרים באיסורין.

לגמ' שב"עמך עמי" הכוונה מפקדינן שש מאות וי"ג מצות, הדבר הקובע הוא שֶׁמְּצֻוִּים במצוות. למדרש שהכוונה שעם ישראל נבדלים משאר אומות בזהירות מאזהרות, הדבר הקובע הוא שנוהגים במצוות. כמו שכתוב כל זה לעיל יבמות מ"ו: גר צריך ג'.

 

ב) נראה שאין מחלוקת בין הגמ' והמדרש, אלא שפשוטו של "עמך" הוא שהעם מוגדר על ידי קיום מצווות בפועל

הנראה, שדרשת רות רבה הוא פשט המקרא, שעיקר גדר עם ישראל הוא לפי מה שנוהגים בפועל, אלא שכיון שידוע שישראל אע"פ שחטא ישראל הוא, מוציאים מפשוטו ומעבירים ש"ישראל" הוא כל המחוייב במצוות. אבל עדיין אין מקרא יוצא מפשטיה לגמרי (יבמות כ"ד., כתובות ל"ח:) ולכן למדים שבעובר על המצוות יש צד שאינו ישראל.

עי' אבני נזר יו"ד סי' ק"ט אות א', המומר קי"ל דיש בו שני הדינים דינו כישראל דאי קדיש בת ישראל קידושיו קידושין. וכן בכמה דברים אעפ"י שחטא ישראל הוא. ודינו כגוי דהבא על המומרת קנאים פוגעים בו וכן לכמה דברים (שחיטת מומר פסולה ומומר אינו זוקק ליבום, ארץ צבי סי' ע"ה) כללו של דבר דנין אותו לכל הדברים להחמיר ולא מטעם ספק אלא שהוא גוי מחמת מעשיו וישראל בתולדתו. עכ"ל.

 

ג) לכאורה מתו''כ אמור פרש' א' אות ט"ו, בעמיו בזמן שעושים כמעשה עמיו לא בזמן שפרשו מדרכי ציבור. ראיה ש"עם" אינו כולל בעלי עבירה. אכן משם אין ראיה שע"פ פשט התנהגות ציבור מגדירה עם. עדין אפשר שעיקר הגדר בחיוב המצוות ולא בקיום, אלא ש"בעל בעמיו" מדבר בישראל וא"א לפרש ש"בעמיו" מפקיע לגמרי שם ישראל, עוברים להתנהגות בפועל)

לכאורה, מקור הדין שישראל אע"פ שחטא ישראל הוא נלמד (סנהדרין מ"ד.) מדברי קבלה, (יהושע ז') חטא ישראל, ובדברי קבלה בפשטות הקבלה היתה על גדר "ישראל". א"כ פשט "עם ישראל" שאמרה רות כולל גם משומדים. אכן עיקר דין "ישראל שחטא ישראל הוא" נמצא בתורה בפסיקתא דר"כ פט"ז בעניין חטא העגל שנאמר בו כי שחת עמך (שמות לב ז'), בין חטאין בין זכאין דידך אינון דכתיב והם עמך ונחלתך (דברים ט' כ"ט). (ומה שהגמרא מביאה מיהושע נראה שהוא משום שבתורה יש הכחשה מ"שחת עמך" והיתה הגמרא צריכה להאריך בהכרעה. וכבר כתבו התוס' סוכה כ"ד: ושאר מקומות, דאורחא דהש"ס בכל דוכתא להביא דרשה הפשוטה לכאורה.

אפשר גם שהקבלה היתה שיש שני גדרים לישראל כנ"ל, וביהושע בא לביטוי רק גדר אחד ורות דברה ישירות מהקבלה. אפשר עוד שרות עצמה התכוונה לקבלת מצוות בלבד כפי שמשמע ביהושע וממילא יש בה השתייכות משום קיום, אלא שהפשט הוא המשמעות של האמירה כשהיא בפני עצמה, וכשנכתב יש פשט זה, ונלמדים הפשט והדרש.

 

ד) ע"פ זה נראה להסביר עניין גר קטן מטבילים על דעת בי"ד ואם הגדיל יכול למחות (כתובות י"א.). קטן ישראל אינו מחוייב במצוות, אלא עתיד להיות מחוייב, וזה גדר הישראליות של קטן. בי"ד מזכים אותו ומכניסים אותו לגדר הזה. אבל כשהגדיל ומוחה אגלאי מילתא שאינו עתיד לקיים.

בקטן החלות היא על שם העתיד וכיון שמחה ואינו עתיד לקיים הרי לא חל קצת שם ישראל. שם "ישראל גרוע" יכול רק להשתייר משם "ישראל גמור" ולא להווצר מתחילה, כעין (בכורות י"ד.) בעלת מום שלא חל עליה קדושת הגוף כלל ויוצאת בפדיון לחולין לגמרי ואילו כל שקדם הקדשן את מומן ונפדו פטורין מן הבכורה ומן המתנות ואינן יוצאין לחולין ליגזז וליעבד.

הגדר של גר קטן הוא כגדר של עובר (יבמות ל"ה:), החולץ למעוברת והפילה וכו' רבי יוחנן סבר אם יבא אליהו ויאמר דהא דאיעברא מפולי מפלה מי לאו בת חליצה ויבום היא השתא נמי תגלי מילתא למפרע.

וכן גר קטן כשמוחה הרי אינו עתיד לקיים מצוות ואיגלאי מילתא למפרע שהוא עכ"פ לא ישראל שלם. ממילא לא יכלה הגירות לחול.

 

ה) במ"ש שגריעות שם "ישראל" במשומד בכוחה רק למנוע חלות חדשה ולא להפקיע חלות, מוסבר מ"ש רב יהודאי גאון (תשובות הגאונים שערי צדק חלק ג' שער א' סימן נ"ג הובא ברשב"א יבמות כ"ב. ומרדכי יבמות החולץ רמז כ"ח שהיא גם שיטת רב שרירא גאון במרדכי שם וכן רב נחשון גאון וספר בשר על גבי גחלים באור זרוע ח"א יבום סי' תר"ה) דאי כדנסבא בעל (דנישואין ראשונים מפילים) הוי יבם מומר לא בעי חליצה מיניה. אבל יבמה שנפלה לפני מומר לעבודת כוכבים כיון דהורתו ולידתו בקדושה זקוקה ליבום. והקשה בשו"ת רש"י סי' קע"ג, שאם זיקתו זיקה וחליצתו חליצה לאחר שנשתמד, מה לי קדשה קודם לכן, מה לי קדשה אח"כ. לנ"ל י"ל שהגריעות בקדושת ישראל בהיותו מומר די בה כדי למנוע דין חליצה מלחול, אבל אחר שחל חיוב החליצה הוא משתייר אף בישראליות גרועה.

לנ"ל מיושב היטב מ"ש "דנשואין ראשונים מפילים", ועי' או"ז.

 

ו) יסוד לדין הגאונים עי' יבמות ע"ט:, פצוע דכא וכרות שפכה סריס אדם וכו' ואם בעלו קנו וכו' איקרי כאן (דברים כ"ה) להקים לאחיו שם והא לאו בר הכי הוא וכו' אמר רבה כגון שנפלה לו ולבסוף נפצע וכו' איקרי כאן להקים לאחיו שם והא לאו בר הכי הוא אמר רבא אם כן אין לך אשה שכשרה ליבם שלא נעשה בעלה סריס חמה שעה אחת קודם למיתתו. ובספרי דברים פיס' רפ"ט, להקים לאחיו פרט לסריס שאם רצה להקים אינו יכול, הרי שדין הסריס אינו אלא שצריך ראוי להקים רק שעה אחת, שאז יחול החיוב.

אפשר שמכאן, שצריך ראוי להקמת שם ביצירת הזיקה ולא בהשארותה, מקור החילוק בכל הש"ס בין מניעת חלות ובין הפקעה שדן בו באריכות באתוון דאורייתא כלל ט'.

 

ז) שם, ר' אליעזר אומר סריס חמה חולץ מפני שיש לו רפואה סריס אדם לא חולץ מפני שאין לו רפואה וכו', מקשה הגמ' שלר"א פירוקא דרבא פירכא היא, ומישבת, התם כחישותא דאתחילה ביה. לשיטתו אין מכאן מקור. אכן בעצם היסוד, ובנידון משומד יכול ר"א להודות.

יסוד המחלוקת בטעם שגוסס נחשב ראוי הוא שלר"א "להקים לאחיו" בא להגדיר את הבעל ואת היבם שיהיו בעלי שם של בני הקמה. וגוסס אף שאינו יכול להקים ואין לו רפואה, מ"מ הוא כמסוכן שאינו נחשב טריפה כיון שאין הבדל ניכר בינו לבריא.

לחכמים נראה ש"להקים שם" הוא תכלית המצוה שאינה מעכבת, כעניין כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו. כיון שאין זה דין באדם, אין הבדל אם הגורם לאי הרְאוּיוּת ניכר או לא. ממילא יצירת זיקה לאחיו של גוסס מחדשת את החילוק בין שעת יצירת החיוב, נישואין, ובין הזמן אחר שהחיוב נוצר.

המחלוקת היא שלחכמים עדיף להשאיר בעיקר הדיון, קיום המצוה, (כדברי תוס' יבמות ג': ד"ה טעמא) ולומר שזה אינו מעכב, ולר"א עדיף להשאיר התוכן מלא ולומר שהדיון בהגדרת האחים.

 

ח) (בעניין שכל הראוי לבילה אינו חשיבות החפץ אלא אפשרות בפועל עי' מנחות ק"ג:, הרי הוא אומר (ויקרא ז') וכל מנחה בלולה בשמן וחרבה כבר אמרה תורה הבא מנחה שיכולה להיבלל א"ל בששים נבללין בששים ואחד אין נבללין אמר לו כל מדת חכמים כן הוא בארבעים סאה הוא טובל בארבעים סאה חסר קרטוב אינו יכול לטבול וכו' אמר רבי זירא כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו. ועי' שפת אמת שכאן מקור הדין. עכ"פ החשיבות היא יכולת להבלל בפועל, והשיעור הוא רק ממידות חכמים. וע"ע ריטב"א סוכה ל"ח: בכל דבר שיוצא על ידי אחרים שיש לו לענות אמן או דבר אחר אם שמע ולא ענה כלל [יצא] כדאמרינן בעו מיניה מרבי אמי וכו', מיהו דוקא בשראוי לענות אבל אם אינו ראוי לענות כגוןו שמתפלל ואינו רשאי להפסיק אינו יוצא בשמיעה בכל דבר שיוצא על ידי אחרים שיש לו לענות אמן או דבר אחר אם שמע ולא ענה כלל [יצא] כדאמרינן בעו מיניה מרבי אמי וכו', מיהו דוקא בשראוי לענות אבל אם אינו ראוי לענות כגון שאינו נקי או שמתפלל ואינו רשאי להפסיק אינו יוצא בשמיעה).

 

ט) אכן כל האמור הוא לשיטת הגאונים הנ"ל. אבל תוס' (סנהדרין ס"ח: סד"ה קטן) כ' דמועיל להו מילה וטבילה של קטנות שהיתה בגופם ואין חסירים אלא קבלת מצות ומתוך שגדלו ולא מיחו היינו קבלה. ושיטתם כרבינו גרשום מאור הגולה שהובא במרדכי שם וכשיטת רש"י דלעיל בסמוך.

 

סיכום. (א-ג) פשט "עם" ב"עמך  עמי" הוא ע"פ הליכה בדרכי העם. "חטא ישראל" שאע"פ שחטא ישראל הוא מעבירה אל הדרש שעם ישראל מוגדר ע"י חיוב במצוות. אין מקרא יוצא מפשוטו לגמרי ולמומר יש גם דין גוי.

(ד) בקטן שאינו חייב במצוות שם ישראל בזה שעתיד להתחייב וגם לקיים. גם קטן שמחה איגלאי מילתא שלא היה עתיד לקיים. מצב של ישראל בחסרון שם יכול רק להשתייר ולא לחול לכתחילה בשם זה.

(ו) מקור החילוק בין ליצור חלות ובין לשייר, מ"להקים לאחיו שם" למעט מי שאינו יכול, וזאת אע"פ שסמוך למיתה האח המת לא היה יכול להוליד.

(ה) הפשט של "עם" שגורם שמומר הוא קצת גוי וזה גורם המעכב דין מלחול ולא מפקיע דין מביא לדין הגאונים שיבם שמומר בשעת נישואי אחיו לא נוצר בו בין יבום ואילו אם המיר אחר נישואי אחיו משתייר בו דין יבום.