א) מ"ט דר"ש אמר קרא (במדבר ו') מכל אשר יעשה מגפן היין מחרצנים ועד זג. פי' ריב"ן (רש"י) מכל אשר יעשה, משמע שצריך שיהא נוזר מכל אשר יעשה שאינו נזיר אלא א"כ נוזר מכולם. ועי' תוס' ד'. ד"ה מכל שצריך גם שיזיר מתגלחת וטומאה וגם זה נלמד מכל. אכן לשון ריב"ן שיהא נוזר מכל "אשר יעשה" משמע שרק אשר יֵעָשֶׂה כלול בכל. וגם "אשר יעשה" יכול להתפרש כל פרט ופרט בפני עצמו יספיק לנזירה, ומנין של"כל" יש תוכן מֵעֵבֶר לצירוף כל שנעשה מגפן.

הנראה שבאמת "כל אשר יעשה" מיותר, כדלהלן אות ג', ללמד רק על הנדירה שצריכה את כל פרטי הנעשה מגפן. ממילא לא נוכל לדרוש את ושכר דלהלן שדי בנזירה משכר בלבד, וממילא נשארים בסברא החיצונית לצריך שיתכוין לכל. וכמו שיבואר לקמן.

 

ב) מדברי הגמרא, ורבנן נמי הא מיבעי ליה לאסור יין מצוה, ואינם דורשים אלא מ"ושכר", משמע שגם רבנן מודים שמ"מיין" עדיף לדרוש לאסור יין מצוה.

עי' תוספות יבמות ג': ד"ה טעמא, לא ה"ל לתנא למדרש עליה לאיסורא ולא יצטרך לגופיה אלא לאשמעינן דבעלמא דחי אלא ה"ל למידרש להיתירא וכו' דמסתבר טפי למדרש הכי ולאוקמי קרא לגופיה. וכן יש לומר כאן שעדיף לדרוש קרא לגופיה, לגלות מה אסור לנזיר, שאפילו יין מצוה אסור, מאשר לדרוש לעניין איזו אמירה יוצרת נזירות, שאינה עיקר הנידון כאן, אף שקשור לקרא דלעיל, איש כי ידור נדר נזיר, לבאר מהו נזיר.

על דרך זו תבואר המחלוקת האם לדרוש ושכר על קבלת נזירות או לכניסה למקדש. שלרבנן עדיף לדרוש לאופן נדירת הנזירות, שהוא לגופיה יותר מאשר גילוי על כניסת מקדש, ולר"ש, רק כיון שיש דרשה של "מכל אשר יעשה" האומרת שאין חלה נזירות כשנזר משכר וכדומה לבד, כנ"ל, שוב הוא מוכרח לדרוש לעניין שאינו מגופו כלל, כניסה למקדש שיכור.

רבנן יסברו כר' יהודה שאכל דבילה קעילית ושתה דבש וחלב ונכנס למקדש חייב, משום שאין להם מה שיעמיד את הדין ביוצא מגפן בלבד, שהרי את "ושכר" עדיף לדרוש לגופו, שנזירות חלה כשנדר משכר בלבד. כנ"ל.

 

ג) לרבנן "מכל אשר יעשה מגפן היין" מלמד  על איסורי נזיר שמצטרפים זה עם זה. דין זה הוא יותר לגופו מאשר דין קבלת הנזירות, הוא דן באיסור האכילה עצמו, אמנם לעניין חיוב מלקות. גם ר"ש היה מעדיף לדרוש לעניין צירוף, אלא שר"ש לית ליה צירוף, שגם על פחות מכזית חייבים מלקות.

 

ד) היסוד לכל הוא שבלי הלימוד של "מיין ושכר יזיר" היינו אומרים שאין הנזירות חלה אלא עד שיזור מכולם.

מנחות ק"ג., מתני' האומר הרי עלי מנחה מן השעורים יביא מן החטים קמח יביא סולת בלא שמן ובלא לבונה יביא שמן ולבונה חצי עשרון יביא עשרון שלם עשרון ומחצה יביא שנים רבי שמעון פוטר שלא התנדב כדרך המתנדבין. תוספתא נזיר פ"ב, הרי עלי לגלח חצי נזיר הרי זה מגלח נזיר שלם דברי ר' מאיר ר' שמעון פוטר שלא התנדב כדרך המתנדבין.

וזה טעם ר"ש גם כאן משום שאין לו גילוי להוציא מהצורך להיות כדרת הנודרים.

 

ה) ועי' צפנת פענח נזירות פ"ג ה"ח שמסברא חיצונית לא מועיל נזירות מחלק משום שלא נדר כדרך הנודרים, אלא שכאן יש לימוד מיוחד משכר שהנדר חל. אין כאן לימוד שא"צ כלל להיות כדרך העשיה אלא ששינוי כעין שבכאן לא מפקיע משם נדירה.

עי' תוספתא שבת פ"ט (ועיקרו שבת צ"ב:) המתכוין להוציא בפונדתו ופיה למטה ר' יהודה מחייב אמ' ר' יהודה אני אומ' דבר אחד והן אומ' דבר אחד וכו' והם אמרו לו אי אתה מודה במוציא באחר ידו ואחר רגלו בפיו ובמרפקו שהוא פטור שלא הוציא כדרך המוציאין. הרי שר' יהודה מצריך ריחוק גדול יותר מדרך עשייתו כדי להוציא ממשמעות.

ומסתבר שחכמים שאצלנו זה ר' יהודה ור"מ וחכמים שבתוספתא זה ר"ש.

 

ו) עניין כדרך הנודרים הוא כעניין לא כדרך עשייתו שבשבת ושלא כדרך אכילה שבאיסורי אכילה.

היסוד של להיות "כדרך", הוא שלביטוי יש כמה משמעויות, ביניהן זו הכוללת רק פרטים חשובים. כמו וחזקת והיית לאיש שתרגם יהותן ותתקף ותהא לגבר דחיל חטאין.

והכלל הוא שהמשמעות של ביטויים שבתורה היא כאופן ההוא.

וזה עניין יבמות ס"א., קברי עובדי כוכבים אינן מטמאין באהל שנא' (יחזקאל ל"ד) ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם אתם קרויין אדם ואין העובדי כוכבים קרויין אדם מיתיבי (במדבר ל"א) ונפש אדם ששה עשר אלף משום בהמה (יונה ד') אשר יש בה הרבה משתים עשרה רבוא אדם אשר לא ידע בין ימינו לשמאלו (ובהמה רבה) משום בהמה.שמשמעות "אדם" הוא כחלק החשוב שבו, ישראל, אבל כשדנים גם על בהמה הרי גם גויים כלולים בחלק החשוב. לא צריכם דוקא את החלק החשוב ביותר.

וזה מה שלומדים ר' יהודה ור"מ שמרחיבים את משמעות "ידור" למה שקצת חשוב.