א) כ' רש"י, דכתיב וכל אשר יגע בו הזב וגו', האי קרא לאו למגע איצטריך דהא כתיב והנוגע בבשר הזב אלא זה הסיטו של זב.

הסבר איך מעבירים את התוכן מפשוטו שהוא מגע ממש את מדרשו שהוא מסיט, לפי התורת כהנים זבים פרש' ג' ה"ב, מה תלמוד לומר אשר יגע בו מגע שהוא ככולו הוי אומר זה היסיטו. היינו שהמעבר ממגע, שהוא מיותר דכתיב והנוגע בבשר הזב, אל הסט נעשה ע"י העברת "בו", דבר שנעשה מבחינה גשמית במקום אחד (אמנם נחשב כאילו נעשה בכולו, עי' מש"כ שבועות ל"ב^. תוך) והעברתו אל "בכולו", היינו מעשה מעשה הפועל על כולו, והוא הסט.

ב) עד כתב רש"י, והכא בזב הוא דגלי רחמנא וכתב וידיו דדרשינן הכי היכא דהסיט בו הזב בידיו כלומר בגלוי. אלמא הסיט זב את הטהור אינו טמא אלא א"כ הסיטו בגלוי בידיו ומדאפקיה בלשון נגיעה ילפינן נמי לכל נגיעות דאין מגע בית הסתרים מטמא. וכן פירשו רבינו הלל והראב"ד על התו"כ דלעיל.

והתוס' כתבו, דזב ושרץ ונבלה שנגעו בסתרו של טהור דטהור לאו מזב ילפינן אלא ילפינן מלשון נגיעה דכתיב בכולהו וטהור הנוגע בזב נמי כתיב הנוגע בבשר הזב ולשון נגיעה משמע מאבראי שיגע הטהור בגלוי בטומאה וכו' והא דאצטריך הכא למדרש מידיו ולא נפקא ליה מנגיעה דכתיב בזב משום דההיא נגיעה בהיסט מיירי ולא משמע גילוי כמו נגיעה ממש לכך דריש לה מידיו דבעינן גילוי הזב בין בהיסט בין במגע מדאפקיה בלשון נגיעה.

נראה בהסבר שיטת התוס' שלשון נגיעה משמע בגלוי, משום שהמשמעות המתקבלת מביטוי מכילה רק את החלק הרגיל שבו, כדלהלן, וסתם נגיעה היא בגלוי ולא בבית הסתרים.

בעניין שמשמעות ביטוי כוללת רק את החלק הרגיל שבו. עי' ב"ק נ"ג:, עבד גובה ברה"ר לרב אגובה לא מיחייב לשמואל אגובה נמי ב"ק נ': מ"ט דרב דאמר קרא ונפל עד שיפול דרך נפילה ולשמואל ונפל כל דהו משמע. סברת רב שאין "ונפל" כולל אלא את החלק הרגיל, ולא שינוי. (לשמואל כנראה כיון שהענין החשוב כאן אינו פעולת הנפילה אלא הנזק שנגרם ע"י הנפילה אין שינוי בנפילה עושה אותה ללא חשובה והיא בכלל התוכן). וכן ב"מ צ"ו^., בעי רמי בר חמא שאלה לרבעה מהו כדשיילי אינשי בעינן ולהכי לא שיילי אינשי או דלמא טעמא מאי משום הנאה. ועי' עוד ב"ק נ':, מה בור שיש בו כדי להמית עשרה טפחים, ורש"י, סתם בור עשרה טפחים. ועי' פסחים כ"ה^. שלא כדרך אכילתו. ור"ה כ"ז: והעברת דרך העברתו. ועוד.

ג) מה שכתבו התוס' שבהיסט לא משמע גילוי כמו נגיעה ממש, הוא משום שבהסט תמיד הכל מוסט, גם הבלוע, ממילא הסטת בית הסתרים בכלל "הסטה".

ד) ומה שכתבו לכך דריש לה מידיו דבעינן גילוי הזב בין בהיסט בין במגע "מדאפקיה בלשון נגיעה".נראה שזה הכלל של אין מקרא יוצא מידי פשוטו. שאף שלשון מקבלת משמעות אחרת מהמשמעות לפי הפשט, אין המקרא יוצא מפשטיה "לגמרי" (כלשון הגמרא יבמות כ"ד^. וכתובות ל"ח:, ורש"י יבמות שם אין מקרא יוצא מידי פשוטו, ואע"ג דדרשינן ליה לדרשא מידי פשוטו מיהו לא נפיק לגמרי). עי' בספר אלפי מנשה לר' מנשה מאיליה אות ק"ב בשם הגר"א, שהעניין כמו שהקדים הרמב"ם לספרו המורה שאם לפעמים ימצא איזה סתירה בדבריו היא ע"ד כשנצרך להביא איזה עניין למשל מביא אף דיעה המתנגדת לדעתו אף דלדחדיה לא סבירא ליה רק מביאו ליקח ממנו איזה דמיון ומשל. (ועי' אדרת אליהו ריש משפטים שהפשט הוא רק חותם שמתהפך ויוצר את התוכן האמיתי. עיי"ש בפנים). וכן כאן "וכל אשר יגע" מאבד את התוכן של נגיעה ממש אבל נשאר התוכן הזה ללמד איזה דבר.