א) חידושי הריטב"א, וטעם הדבר משום
דכל שהתחיל השני תוך כדי דיבור דכפירת הראשון כדיבור אחת חשיב, דשני עדים פתיכא
סהדותייהו דחד בחבריה וכעדות אחת חשביה קרא וכדכתיב (דברים י"ז) על פי שנים עדים, ואחרים פירשו דטעמא
דמילתא משום שהראשון היה יכול לחזור ולהודות תוך כדי דיבור שלו וכו'. (וע"ע ריטב"א מכות
ו'., ופרקינן כל אחד ואחד כדי
דיבורו של חבירו, והכי נמי אמרינן במס' שבועות (ל"ב א'), וטעמא משום דכולהו
עדים כאחד חשיבי וכדפירשתי התם).
לריטב"א זה שאין עדות השני מצטרפת
לעדות הראשון אחר כדי דיבור, ההפסקה מחלקת את הדיבורים להיות נפרדים.
מה שיכול לחזור תוכ"ד יש לומר
להיפך מהאחרים, שהוא משום שהחזרה והאמירה הכל דיבור אחד
ועי' תוס' נדרים פ"ז. ד"ה והלכתא תוך כדי דבור כדבור דמי, פירש ה"ר
אליעזר וכו' דמדרבנן הוא וכו' וקשה דהא גבי דינין דאורייתא הוא כגון גבי מנחת חיטין
מן השעורין וגבי שבועת העדות אמרינן ליה וצ"ל דהוי דאורייתא. שדין תוכ"ד
דאורייתא. (וע"ע תוספות בבא בתרא קכ"ט:, ור"י פי' עבודת כוכבים
שא"ל אלי אתה וחזר תוך כדי דבור דלא מהני מידי ויכול להיות שהוא גזירת הכתוב.
א"כ דין תוכ"ד וגם שאניו בע"ז הוא מן התורה). ועי' קונטרסי שיעורים לרב גוסטמן נדרים
שיעור כ"ח אות ב' שדן בזה, שנוטה שגם לריטב"א תוכ"ד דאורייתא.
ועי' קונטרסי שיעורים לרב גוסטמן נדרים
שיעור כ"ח אות ב' ושם באריכות בשיטות ובבעיות הקשורות להן.
ב) הנראה מקור בתורה לדין תוך כדי דיבור.
וביאור דברי הריטב"א על הרי"ף
נדרים פ"ז. בגמ' שחכמים אמרו שיעור שלום עליך רבי
שכדי שיעור זה רחושי מרחשן שפותיה דבור ראשון וכאילו הוא מדבר עדין.
נראה ע"פ הרמב"ן (דברים
י"ז ו'), על פי שנים עדים או שלשה עדים (יומת המת), אם מתקיימת עדות בשנים
למה פרט לך בשלשה להקיש שלשה לשנים, מה שנים עדות אחת אף שלשה עדות אחת, ואין
נעשין זוממין עד שיזומו כולן, לשון רש"י וכו' אבל פשוטו של מקרא לאמר שיומת
המת על פי שנים עדים כשאין שם יותר, או על פי שלשה אם ימצאון שם שלשה וכו' והנה אם
שמענו שעבר בפני שלשה, נשלח בעבורם ויבואו לב"ד ויעידו כולם וכו' ואם לא היו
שם יותר או שהלכו להם ואינם נמצאים שם בשנים די. ע"כ. טעם שהוסיף הרמב"ן
ש"אם הלכו להם בשנים די" שהוא דין לכתחילה שאינו מפורש בכתוב, נראה משום
שבפשוטו "ע"פ שנים או שלושה" מדבר על מקרים שיש ביניהם הבדל קטן
שסומכים בהם לפעמים על שנים ולפעמים על שלושה. והיינו שיש שלושה עדים ואם כולם כאן
סומכים על שלשה וכשאחד הלך סומכים על שנים. להלכה עדיף לא להעמיד כתוב בדין
לכתחילה ועדיף לומר שבאו ללמד היקש.
(ככלל דרכו של רש"י
להביא תוכן להלכה שהוא אפשרי על דרך לשון בני אדם, אף שיש פירוש פשט נוח ממנו. ומה
שכותב רש"י את לשון המשנה להקיש וכו' עיקרו שגם בלשון בני אדם יש השואת שלשה
לשנים כעין היקש. הרמב"ן אינו כן).
ובמכות ה': מתני' על פי שנים עדים או
שלשה עדים יומת המת אם מתקיימת העדות בשנים למה פרט הכתוב בשלשה אלא להקיש שלשה
לשנים וכו' ר' שמעון אומר מה שנים אינן נהרגין עד שיהיו שניהם זוממין אף שלשה אינן
נהרגין עד שיהיו שלשתן זוממין. ובגמ' ו'., אמר רבא והוא שהעידו כולם בתוך כדי דיבור, ובתוד"ה אמר
רבא, דלא קאי רק אדין דעדים זוממין דקאמר עד שיזומו כולם ובהא קאמר דוקא כי העידו
כולם בתוך כדי דיבור דזה הוי עדות אחד ובעינן עד שיזומו כולם אבל העידו מקצתן בתוך
כדי דיבור ומקצתן אחר כדי דיבור א"כ הוי שתי כתות ולא בעינן עד שיזומו כולם.
טעם רבא נראה שהתוכן שבמציאיות דומות,
שיש שלושה עדים, פעמים המת מומת על פי שנים בלבד, ורק הם נחשבים לכת המעידה,
ופעמים שכל השלושה נחשבים לכת אחת ואינם נהרגים עד שיזומו כל השלושה. והוא מחלק
שאם העיד השלישי תוך כדי דיבור הרי הוא בתוך הכת המעידה ואם אחר כדי דיבור השלישי
הוא עדות נפרדת.
ג) בוחרים בחלוקה של כדי דיבור משום
שמצאנו כעין זה בדין שְׁהִיָּה בשחיטה, שאם שהה שהיה חשובה באמצע שחיטה השחיטה
פסולה. מוכח ששהיה גורמת שחלק הפעולה שלפניה לא יהיה אחד עם החלק שאחריה. בלא
ההפסקה תחילת הפעולה נחשבת יחידה אחת עם המשך הפעולה הבא אחריה. מכח זה מחליטים
לחלק בשלושה עדים, שאם אין הפסק זמן חשוב בין השלישי לשני הרי הם עדות אחת לעניין
הזמה, ואין השני חייב כעד זומם עד שיוזם גם השלישי, ואם יש הפסק בינים די בהזמת
שני הראשונים, והשלישי יחשב ככת אחרת.
דין שהיה הוא הלכה למשה מסיני, חולין
כ"ז., שהייה דרסה חלדה הגרמה ועיקור מנלן
אלא גמרא. ורש"י, וקרא למאי אתא, כיון דהלכות שחיטה הלכה למשה מסיני הן.
אף שלא ניתנה תורה שבעל פה, היינו הלכה למשה
מסיני, לידרש בשלש עשרה מדות, כמ"ש רש"י שבת קל"ב. ד"ה עקיבא. כאן העניין דומה לשני כתובים מכחישים שניתן
להכריע ביניהם בסברא, כמ"ש הראב"ד בביאור י"ג מידות שבשני כתובים שכתוב אחד
אומר תקדיש וכתוב אחד אומר לא תקדיש הכריעו ביניהם מדעתם ותרצום לפי ראיותם. וכלל שנמצא בהלכה למשה מסיני אינו
גרוע מסברא.
בשחיטה ההפסקה המחלקת את הפעולה היא כדי
שיגביהנה וירביצנה וישחוט (חולין ל"ב'.)
שזה שיעור חשוב העשית שחיטה. ומכאן למדים לדיבור שצריך שיעור חשוב לדיבור. ודיבור
חשוב זה "שלום עליך" שמי שאינו עונה אותו הוא כגזלן.
(וחשיבות ההפסק זה העניין של
הפסקה בתפילה כדי לגמור את כולו, היינו לומר מתחילה את אותה תפילה. והגדר בחשיבות
מבואות המטונפים משום ששם ההפסקה חשובה יותר).
ד) מה שאמרנו שלמד משחיטה אינו אלא אם
נומר שמ"ש חולין ל., בעי רבא שהיות מהו שיצטרפו וכו' תיקו, הבעיה היא מדרבנן, אם
החמירו בשהיות קטנות שיבואו להתיר בשהיה גדולה ככולם, אבל מדפסקו בה"ג
וראשונים לחומרא, משמע שהספק הוא מדאורייתא. כלומר יש ספק אם שיעורים קטנים
מצטרפים להבדיל, (היינו, האם שהיות הם מציאות לעצמן הפוסלות את השחיטה, ולא רק העדר
שחיטה, אז יש מקום לומר שמצטרפות) ואם לדמות להפסקה בעדות הרי בעדות פשוט שרק שיעור אחד גדול הוה
הפסקה.
אמנם לצד שאין שהיות מצטרפות יש לומר
שעניין השהיות הוא הפסקה בשחיטה, אפשר ללמוד לעדות משחיטה, אבל זה בתיקו.
ה) לכן נראה שלמדים את העניין ששיעור חשוב
מפסיק מראיות הזב שנלמד בתורת כהנים זבים פ"א, וזאת תהיה טומאתו בזובו,
טומאתו, בזובו תלויה, ואינה תלויה בימים.וכו' זובו רר זוב מלמד שהוא מטמא בג'
ראיות אין לי אלא גדולות, קטנות מנין, תלמוד לומר תהיה אפילו כל שהוא, החתים אפילו
כל שהוא, בשרו אפילו כל שהוא, אם נאמר בגדולות, למה נאמר בקטנות, אלא ליתן שיעור
לגדולות, שאם ראה אחת מרובה כשלש שהוא כמגד יון לשילוח שהם כדי שתי טבילות, ובשני
סיפוגים הרי זה זב גמור. ע"כ. היינו תחילה למד שבזב די בהפסקה בין ראיה
לראיה, ושוב אחר שלמד שראיה כל שהוא הויא
ראיה לימד שמה שאחרי הכל שהוא אינו נחשב
לראיה, כיון שאיו נצרך יותר, והוה כהפסקה.
ונראה שהשיעור להפסקה שהוא כדי טבילה,
הוא שהפסקה גמורה היא ע"י טבילה, שנעשה טבול יום, וכיון שאין לנו ראיה שטבילה
בשיעורה הקטן, בלא הסיפוג הנגרם על ידה, יכולה להפסיק, אנו נוקטים את השיעור
הגדול. ומכאן גם לשחיטה שהשהיה כוללת הפלת הבהמה
ו) ומיושבת ראית ר"ת בתוס' ב"ק
ע"ג: ד"ה כי שתוכ"ד תיקנו חכמים שלא יהיה זה חשוב הפסק וכן מוכח
בנזיר (כ':) דקאמר תוב לא שבקת רווחא לתלמיד. וכ' עליו הר"ן נדרים פ"ז., ולא ניחא לי וכי ב"ד מתנין לעקור דבר מן התורה לעולם
בקום עשה בנדרים. וי"ל לשיטת הר"ן שהעיקר הוא שיהיה דיבור חשוב ותקנת
חכמים היא שדיבור זה יקדם לכל דיבור אחר וממילא רק הוא חשוב.
דין כדי דיבור מועיל גם לצרף מחשבות,
משום שזמן למחשבה הוא כהרף עיין ומחשבה עם דיבור חשובה יותר ממחשבה סתם (וכמו שמחשבה עם מעשה חשובה
ממחשבה סתם, ולקטנים יש רק מחשבה עם מעשה לגמר כלי), לכן ההפסק נקבע ע"י דיבור חשוב.
לכן הקורע על מתו ותוך כדי דיבור נודע לו שהמת הוא אחר (נדרים פ"ז.) מועלת המחשבה השניה להצטרף עם הראשונה ולהחשב שהיתה באותו זמן
איתה ועם הקריעה. וכן (נדרים פ"ז.) הפר לאשתו ונודע תוכ"ד שבתו הוא
הנודרת.
בחלקת יואב אה"ע סי' ח' אות ד' כ
הביא את התבואות שור (סי ד' סק"ה) דתוכ"ד הוי כאלו עדיין המעשה לפנינו, והוכיח מדהיכא דשחט
בהמה סתם ובתוכ"ד חישב לע"ז השחיטה פסולה אף למ"ד דלא אמרינן הוכיח
סופו על תחילתו. והקשה החלקת יואב מב"ק
(ע"א:) דמקשה אר"מ כיון דשחט בה פורתתא
אסרה מוכח דלא כתבואות שור דאל"כ לוקמה שעבד ע"ז תוכ"ד לאחר שחיטה.
אכן לנ"ל שפחות מתוכ"ד הוא חיבור לפעולה אחת, יש
חילוק, אין תוכ"ד מצטרף אלא כשעוסק באותו עניין, למשל מחשבת שחיטה. אבל אם
עבד ע"ז אחר שחיטה זה עניין אחר ואינו מצטרף לשחיטה.
ז) שְׁהִיָּה בשחיטה אינה מחלקת בהכרח את
הפעולה לשני חלקים נפרדים. עי' חולין ל"ב., שהה במיעוט סימנים מהו תיקו. ורש"י שחט הרוב ושהה
במיעוט האחרון וגמר שחיטתו מי אמרינן כיון דעבד ליה רובא אתכשר או דלמא כיון דהדר
וגמרה כולה חדא שחיטה היא. (ותוס' שם ל': ד"ה החליד חולקים). אכן כאן לפי
מ"ש אות ב' צריך שהפסקה תחלק לגמרי, ובכל זאת יש ללמוד משם ששהה כדי שחיטה
אין זו פעולה אחת ולדמות לשתי עדויות. אלא שכאן שיש רק פעולה כשהיא נפסקת זו הפסקה
גמורה, בשחיטה יש גם חפץ המקבל פעולה, לגבי החפץ כיון שעיקר שם שחיטה היא שחיטת
הכל (ודין רוב הוא משום רובו ככולו) העשות גמר השחיטה בחפץ מצרפת את שתי הפעולות
הנפרדות.
ח) בנוסף על שצריך בעדות ליצור חילוק גמור
בין הפעולות, כנ"ל, עוד ראוי לדמות את הפסקת הרציפות בזמן ע"י שהיה
להפסקת רציפות במקום ע"י שלושה טפחים. היינו דין לבוד. שם רווח קטן נחשב
כרציפות.
בגנוזות חוברת א' מובא כתב רבינו האי הא
דאמרינן בכולי תלמודא כל פחות משלושה כלבוד ולא אמרו פחות מב' או פחות מה' משום
משום דגמרי לה ממשכן דאמר רחמנא וחברת את האוהל להיות אחד וכתיב קרא אחרינה
וחמישים לולאות תעשה על שפת היריעה אורכא דיריעה כ"ח אמות באמה בת ששה טפחים
קס"ח טפחים והלולאות כל אחד חצי טפח ולעולם אין נקרא כלי פחות מטפח (שתי לולאות ביחד הן כלי,
הערת ר"מ הרשלר. מוכח שהלולאות ממתכת והקרס וו המצמיד את המתכות אחת לצד
השניה)
הרי כ"ה טפחים נשארו קמ"ג טפחים ללא חיבור ולכל רווח נשאר פחות מג'
טפחים וקרא הכתוב וחברת מכאן שפחות מג' כלבוד דמי. (העיר ר"מ הרשלר בדעת
רה"ג שלא נמסר למשה בדין לבוד אלא שקיים עניין לבוד אבל ופרטיו נלמדו מהכתוב).
ט) הרי שעניין לבוד הוא שהכל נחשב
"אחד" ואם תוכ"ד בפעולה למד מזה גם בתוכ"ד הכל
"אחד".
עי' מה שכתבנו יבמות ל"ה:
החולץ ליבימתו אות ז' בהא דחולין כ"ט: ושם ל"ו שישנה לשחיטה מתחילה ועד
סוף שכל פעולת שחיטה נחשבת ליחידה אחת (כן פסק הרמב"ם, עי' תשובות חדשות לר'
עקיבא איגר סי' ד' הובא ברמב"ם שבתי פרנקל טומאת אוכלים פ"י ה"ג)
שפעולה היא דבר הנמשך זמן ואינה קיימת כולה באותה נקודת זמן, לכן נחשבת יחידה אחת
אף שהיא נמשכת זמן. והיא כעין שכזית טמא נחשב יחידה והנוגע בצד אחד שלו נחשב כנוגע
בכולו, אף שאינו נקודה אחת.
(עי' חולין קכ"ה:, מלא
תרווד רקב מטמא במגע ובמשא ובאהל בשלמא במשא ובאהל הא קא טעין ליה לכוליה וכו' אלא
נוגע הא לא נגע בכוליה. ורש"י, דהא כל העפר אינו מחובר יחד והנוגע בצד זה לא
נגע בצד זה וכל חד וחד עפרא באפי נפשיה הוא. ועי' אבנ"ז יו"ד סי'
ת"נ אות י'. ועי' תורת כהנים זבים פרשה ג' הל' ב', מאחר שלמדנו שאין מטמאים
אותו אלא מאוירו מה תלמוד לומר אשר יגע בו מגע שהוא ככולו הוי אומר זה היסיטו.
לכאורה משמע שמגע סתם אינו נוגע בכולו. אכן של הלימוד מיתור "בו" שעובר
מבכולו ע"י נגיעה גשמית בחלק אל שהפעולה הגשמית תהיה בכולו ממש).
אכן אין דין דין לבוד אלא
במקום שיש חשיבות לזה שהחפץ תופס מקום.
י) לפי האמור דין הפסק כדי דיבור הוא שאם
המשיך לדבר תוך השיעור הזה הדיבורים שלפני ושלאחרי ההפסק מצטרפים להיות אחד. ועי' רשב"ם
ב"ב קכ"ט:, והלכתא כל תוך כדי דבור כדבור דמי, כל שני דברים שאדם מוציא
מפיו זה אחר זה בתוך כדי דבור שסיים דבור הראשון התחיל דבור האחרון לא חשבינן ליה
נמלך אלא הרי הוא כאילו אמר שני דברים ביחד.
אבל עי' נזיר כ':, מי שאמר הריני נזיר
ושמע חבירו ואמר ואני ואני כולם נזירים. יתיב ר"ל קמיה דר' יהודה נשיאה ויתיב
וקאמר והוא שהתפיסו כולן בתוך כדי דיבור. ועיי"ש שיש שפירשו שתוך כדי דיבור
יכול להתפיס בדיבור שיחול גם עליו אבל מדין יד כגון שאמר ואני כמוהו אין צריך
שיהיה תוך כדי דיבור.
לפירוש זה הדיבור של הנוזר הראשון אינו
נגמר כל תוך כדי דיבור אף שלכאורה אין אחר ההפסק הקצר דבר המצטרף לדיבורו.
ואולי כיון שהדיבור של הראשון יוצר מצב
שאפשר להתפיס בו, הרי ההתפסה מצטרפת אליו תוך כדי דיבור, כמו שאנו אומרים שעדות
השלישי מצטרפת לשני תוכ"ד.
סיכום: מ"על פי שנים או שלשה"
שומעים שבאותו מקרה (כפי שלפני הלימוד) פעמים הדין ע"פ שנים ופעמים ע"פ
שלוש.
מזב שיש בו לימוד שהפסקה משך זמן מחלקת
בין פעולות למדים לומר כן גם בעדויות ולחדש חילוק בין שלשה ללא הפסק לשלושה בהפסק
אחר שיש חילוק כזה במשכי זמנים לדמים את
עניין זה ללבוד שעושה שני יריעות אהל לאחד. וממילא כל פעולה נחשב כל משך הזמן שלה
לאחד