א) עי' כעין סוגיין בזבחים צ"א: ומנחות ק"ז^., שמן לא יפחות מלוג רבי אומר שלשת לוגין וכו' אמר ליה רב פפא לאביי אי ממנחה מייתי לה [רבי] דכ"ע דון מינה ומינה אלא רבי מאזרח גמר לה א"ל רב הונא בריה דרב נתן וכו' והתניא קרבן מנחה מלמד שמתנדבין שמן וכמה שלשה לוגין ומאן שמעת ליה דאמר שלשה לוגין רבי היא וקא מייתי לה מקרבן א"ל אי תניא תניא.

שם אפשר שרב פפא ברייתא לא שמיע ליה. אבל כאן אין נראה שרב פפא לא ידע שממשנה דלקמן שמעינן שלרבנן אומרים דון מינה ואוקי באתרה. ומהלשון "דכולי עלמא לא פליגי דדון מינה ומינה" לא נראה שבא לחדש שאפשר להסביר את משנתנו כשהיא לעצמה בפירוש שאינו אמת.

ובעיקר עי' מנחות ס"ב:, רב פפא אמר דכולי עלמא דון מינה ומינה הוא (שלמי ציבור למדים תנופה משלמי יחיד אבל בציבור מניפים את כל הגוף) והיינו טעמא דרבי כי התם מה התם דבר שמתנה לכהן אף הכא דבר שמתנה לכהן. ושם נשאר בזה שלכ"ע דון מינה ומינה.

ובנידה מ"ג: (גם בשלשה כתבי יד) סוגיה הפוכה. אמר רב פפא כתנאי מנין לרבות נוגע בש"ז וכו'' למ"ד דון מינה ומינה מה שרץ בנגיעה אף שכבת זרע בנגיעה ומינה מה שרץ בכעדשה אף ש"ז בכעדשה ולמ"ד דון מינה ואוקי באתרא מה שרץ בנגיעה אף ש"ז בנגיעה ואוקי באתרא מה ש"ז לרואה במשהו אף לנוגע במשהו א"ל רב הונא בריה דרב נתן לרב פפא ממאי וכו' מאו איש אשר תצא ממנו שכבת זרע קמרבי ליה ודכ"ע דון מינה ומינה שיילינהו לתנאי איכא דתני כרב פפא ואיכא דתני כרב הונא בריה דרב נתן.

ב) הנראה להסביר שטענת רב פפא היא שאין כלל לאמר בכל מקום או דון מינה ומינה או דון מינה ואוקי באתרה, אלא בכל מקום בוחרים את העדיף לפי העניין.

בקצרה, הנידון אם ללמוד מפי עצמו בעדות ממפי עתמו בפיקדון תלוי בשאלה האם מה שמושבע מפי אחרים צריך בי"ד הוא משום שבפני בי"ד יש יותר חשיבות לשבועה, (כעין נדר שהודר ברבים, עי' גיטין ל"ו^., ושבועה ברבים, עי' רשב"א גיטין מ"ו^.). או שהטעם משום ששבועה מפי אחרים אינה חלה אלא משום שיש כבר חובה על העד להעיד, (עי' רשב"א ב"ק נ"ו^. הובא בשבועות ל"א: יודע אות ב', ואם איתא דכשלא שמע קול אלה וכו' לא חייבתו תורה להעיד למה מביא קרבן על שמיעת קול בלבד, ועי' מש"כ שם שגם התוס' מודה לסברא זו), ואפשר שאין חלה אלא כשיש חובה להעיד מיד. לצד השני דין בבי"ד אין לו חשיבות כשמדובר בשבועת עצמו, הרי היא שבועה בכל מקום, וממילא אפשר ללמוד מפיקדון שאין צריך בפני בי"ד.

מסברא אומרים כצד השני, שדין בי"ד הוא דין בחלות השבועה ע"י אחר, עי' מ"ש תוס', והרשב"א שהובא בסמוך, להלן ל"א: יודע עדות אוץ ב', וממילא לגבי מוע מעצמו אפשר ללמוד משבועת הפקדון, ורק אחרי שיש הוכחה שיש אמירה על שבועה בבי"ד גם במושבע מפי עצמו יש מקום לומר שדין בי"ד הוא דין בחשיבות, שחודש בשבועת העדות, ולא בשבועת הפיקדון, שוב אומרים אוקי באתרה, שאין ללמוד מפיקדון.

ג) ומהלך הסוגיה.

אי מפקדון גמרי לה רבנן דכולי עלמא לא פליגי דדון מינה ומינה. כלומר אילו לא היה לפנינו אלא הגז"ש ראוי היה לומר דון מינה ומינה. ומפי עצמו אינו צריך להיות בבי"ד. מסברא חייבים לומר שאין שבועה ע"י אחר מועילה אלא כשחייב העד להעיד. בעלמא מעדיפים לא לחדש גדרים, ואומרים שגם דין בבית דין נובע מהחובה להעיד, ובבית דין זו חובה מיידית. וממילא דין בבי"ד שייך רק למפי אחרים, כנ"ל.

העניין שעדיף ללמוד דין בגדר קיים מאשר לחדש גדר מוכח בתוס' חגיגה י': ד"ה לעבור, שאין להעמידו בקרבן חדש שלא מצינו כיוצא בו בתורה ודומה לו כמו שמצינו בריש יבמות (ד'^.) דמוקמינן לא יגלה בשומרת יבם של אביו בלאו יתירא ולא מוקמינן ליה באנוסת אביו. (ועי' עוד מ"ש ב"מ כ"ז^. אף השמלה אות ה' ומה שצוין בסנהדרין ע"ד^. סברא הוא אות ז').

ד) מ"ש רב פפא, טעמא דרבנן דמייתו לה בקל וחומר ומה מפי אחרים חייב מפי עצמו לא כל שכן. לכאורה קשה, הרי אין עונשין מן הדין.

ונראה ע"פ ספר הכריתות פ"ה ש"ג אות קי"ג, מזהירין מן הדין היכא דהקל וחומר אתא לגלויי דקרא איירי בכל ענין אע"ג דפשטיה לא משמע דאיירי אלא בחד עניינא פרק שבועת העדות דקאמר התם מפי אחרים חייב מפי עצמו לא כ"ש ובתוספתא דשבועות (פ"ג) איכא כי האי טעמא דתני התם שמעה מפי אחרים מפי עצמו מנין וכו' רבי יהודה בן בתירא אומר אינו צריך קל וחומר הוא ומה אם נדרים שאין חייבים עליהם מפי אחרים חייבים עליהם מפי עצמו שבועה שחייב עליה מפי אחרים אינו דין שחייב עליה מפי עצמו אמר רבי יהודה נמתי לפני רבי יהודה בן בתירא וכי עונשין מן הדין אמר בתחלה אין עונשין אלא כל מקום שתפש הכתוב מוצאן עונשין מן הדין. ובהליכות עולם שער רביעי פ"ב אות י"ב ולפעמים לומדים עונש בקל וחומר בדרך גילוי בעלמא "והעיקר כתוב" כגון בפרק שבועת העדות מפי אחרים חייב מפי עצמו לא כל שכן. ובכללי הגמרא למרן הב"י על הליכות עולם שם, וכיון דגלי קרא שחסרי סימן אחד אסורים א"כ בהמות שאין להם כלל סימן טהרה גריעי טפי "דבכלל מאתים מנה". (ושם הוסיף ובלא ק"ו היה יכול להוכיח איסורם מהכתוב ואיני מבין).

ועי' סנהדרין ע"ו^. שלאביי קל וחומר על בת בתו ענוש על בתו לא כל שכן וכי עונשין מן הדין גלויי מילתא בעלמא הוא.

הגדר הוא כעניין דיבר הכתוב בהוה, וכמו "מכשפה לא תחיה" שכולל גם מכשף. קבוצת המכשפים נקראת בשם מכשפה, הפרט המצוי נותן את שמו לכל הקבוצה. וכאן באופן אחר שהפרט המסתבר פחות נותן את שמו לכל העדיפים ממנו. היינו מושבע ע"י אחרים הכתוב בעדים כולל גם מושבע מפי עצמו. וע"ע מ"ש ב"ק פ"ד: כויה אות ו'. הערה בסוף

(לכאורה לשון דיו לבא מן הדין להיות כנדון האמור בגמ' אינו בדווקא. שאין זה לימוד גמור. עי תוספות שבת כ"ז. ד"ה שכן, ורבא אע"ג דפירכא גמורה היא לא חשיב ליה דלא הוי אלא גילוי מילתא בעלמא וכן תוספות בבא קמא ל"ג., דלא שייך ביה פירכא דמאי דכתיב באדם שמשלם רפוי ושבת אין אלא גלוי מילתא בעלמא והכרח לומר כן אליבא דהכריתות. אכן אפשר שכאן שהעדיפות היא לומר שעניין בי"ד הוא דין בהשבעה ע"י אחרים, כנ"ל, אין נעשה גילוי מילתא שושמא היינו גם מעצמו אלא אחר שנקבע דין גמור ע"י הק"ו, וגילוי המילתא משפיע על עונשים).

ממילא מושבע מפי עצמו כתוב במפורש וגם עליו עולה ההשמעה שאינו אלא בבי"ד.

וממילא מוכח שדין שבועה בבי"ד אינו כדי לתת אפשרות לשבועה מפי אחרים, אלא משום שצריך חשיבות כעין מושבע ברבים.

(הסבר מחלוקת הגמרא והתוספתא להלן אות ו')

ה) מ"ש, שבועת הפקדון וכו' וחכ"א בין מפי עצמו ובין מפי אחרים כיון שכפר בו חייב וכו' ושמע מינה בדון מינה ומינה פליגי. (וטעם חכמים דון מינה ואוקי באתרה). אילו לא היה הגילוי מילתא שמלמד שטעם בפני בי"ד משום חשיבות השבועה היינו אומרים שהגדר הוא משום אפשרות השבעה מפי אחרים, כנ"ל, והיינו אומרים שגם בשבועת הפיקדון אין יכול להשביעו אלא כשבי"ד מחייבים אותו להודות אם חייב (מצד חיוב הממון השתמטות להרויח זמן אינה גזל ואינו חייב להודות מיד. וצ"ע) אבל אחר שהגילו מילתא מגלה שהצורך משום חשיבות השבועה, בשבועת הפיקדון שמפי עצמו אינו צריך להיות בבי"ד ואין צריך שבועה חשובה, גם במושבע מפי אחרים אין ללמוד חיוב בפני בי"ד.

כלומר, רב פפא אינו צריך לחזור ממ"ש בתחילה בגלל המשנה של ל"ד^..

מהמשנה מוכח אמנם שקיימת גזירה שוה. אך אופן הדרשה שדורשים אותה, אוקי באתרה, מושפעת מגילוי המילתא.

ו) בלימוד מקל וחומר כ'' רש"י, משבועת העדות גופה מקל וחומר מה מושבע מפי אחרים חייב בעדות כדכתיב (ויקרא ה) ושמעה קול אלה מפי עצמו מבעיא.

ואילו בתוספתא שבועות פ"ג, ר' יהודה בן בתירה אומ' אינו צריך קל וחומר הוא ומה נדרים שאין חייבין עליהן מפי אחר חייב עליהם מפי עצמו שבועה שחייב עליהם מפי אחרים אינו דין שיהא חייב עליהן מפי עצמו.

לא פירש רש"י שלומד מנדרים כתוספתא, משום שהיה לגמרא לפרש שלמד מנדרים כיון שלא הוזכרו בעניין. וטעם הגמ' נראה ע"פ הרשב"א, שהובא באות ב' שברור שאדם שאין חבירו חייב לעשות לו איזה מעשה אינו יכול להשביעו על כך. ומש"כ לעיל שזו הסברא שהק"ו בא להוציא ממנה. כשאדם מדיר את חבירו אין לו שייכות לנדר ממילא לא שייך שתהיה בנדר הדרה ע"י אחר. וסוברת הגמרא שאין לעשות ק"ו ממילתא דלא אפשר. וסוברת הגמרא שאף אם מדיר את חבירו שחבירו לא יאכל פרי אם חייב לו ממון אין למדיר שייכות לעצם האכילה.

ועי' רמב"ן קידושין ד':, ומה אמה העבריה שאין נקנית בביאה נקנית בכסף וכו'. קשיא לי והא לאו משום קולא דביאה הוא אלא משום שאין קנינה לשום אישות ותיתי לה בתורת טעמא ולא בהאי ק"ו [נ"א: בתורת ק"ו]. ואיכא למימר דעדיפא מיניה אקשינן. הרי שאין לעשות ק"ו מכח עדיפות על המלמד, שחומרת הלמד אי אפשר שתהיה בו.

ועי' ציונים לתורה כלל ל"ג שהשווה זאת לפירכא על לימוד ק"ו ממילתא דלא שייך, אבל יש לומר שהעדר דין בגלל שאינו אפשרי יוצר ספק האם גם אם היה אפשר היה חיסרון זה או שהחסרון אינו מחמת פחיתות חשיבות אלא רק מהעדר אפשרות. אין הוכחה לעדיפות כשיש ספק, וגם אין הוכחה נגד עדיפות אחרת.

אין ליצור ק"ו אלא מכח ידיעה ואין להכחיש ידיעת עדיפות אלא ע"י ידיעה.

ז) טעם שלא למדה הגמרא מפי עצמו בק"ו משבועת הפקדון. כיון שאפשר לעשות ק"ו גם להיפך וללמוד שבועת הפקדון שחייב בה מושבע מפי עצמו ילמד משבועת העדות שכתוב בה רק מפי אחרים. ובמקרה כזה אמרה הגמרא (זבחים י"ז.) אלא איכא למיפרך הכי ואיכא למיפרך הכי כל חדא וחדא תיקו בדוכתיה.

ודעת התוספתא, ע"פ מש"כ תוס' חולין כ"ג: ד"ה תהא, שבמקום דיש שום סברא או קולא או חומרא לעשות ק"ו אחד יותר מאחר עושים ע"פ הסברא. וכאן יש הסברא שכתב רש"י.

ואפשר שבאמת גם הגמרא סוברת כך, (וזה שאמרה דיו, עי' לעיל), אלא שסוברת שסברא זו מספיקה גם בלא הק"ו.

הערה מאוחרת: במ"ש שגילוי מילתא היא אמירה ישירה של תוכן רחב, שזה פירוש משני של הביטוי, יש להסביר הרי (ויקרא כ' י"ז, ואיש אשר יקח את אחתו בת אביו או בת אמו וכו') ערות אחתו גלה, ובכריתות ג'^.,ורבנן אחותו דסיפא דקרא מיבעי ליה לאחותו שהיא בת אביו ובת אמו לומר שאין עונשין מן הדין. לכאורה אחותו מאב ומאם אינה פחות בכלל "בת אביו" מאשר בתו בכלל "בת בתו" ובה אמרו סנהדרין ע"ו. קל וחומר על בת בתו ענוש על בתו לא כל שכן וכי עונשין מן הדין גלויי מילתא בעלמא הוא.

לנ"ל שדיבור בהוה הוא משמעות המילים, גם ביטוי שאומרים בו דיבור בהוה לא בטל התוכן המילולי, וכשיש יתור הצריך להדרש נוח לעבור למשמעות המילולית שאז אין דיבור בהוה ו"אחותו משניהם" היא רק היסק מק"ו ששיך בו דיו, ועל זה מלמד הכתוב.