שבועות ל''א:
יודע עדות ולא העיד
מתני'. שבועת העדות כיצד אמר לשנים בואו
והעידוני שבועה שאין אנו יודעין לך עדות או שאמרו לו אין אנו יודעין לך עדות משביע
אני עליכם ואמרו אמן הרי אלו חייבין.
א) בשאילתות שא' ס"ט,
דאילו מאן דידע בסהדותא דחבריה מיחייב למיזל ואסהודי ליה ואי לא מסהיד ליה קאים
באיסורא שנאמר ונפש כי תחטא ושמעה קול אלה וגומ' ואע"ג דהאי קרא בהיכא
דאשבעיה ולא מסהיד ליה הני מילי כי כתיבה שבועה לאיחיובי עלה קרבן שבועה אבל למיקם
באיסורא כי לא מסהיד נמי קאים באיסורא דכתיב נפש כי תחטא והדר ושמעה קול אלה אלמא
כי לא שמע שבועה נמי קאים בחטא ותניא מניין שאם אתה יודע לו עדות שאין אתה רשאי
לשתוק עליו ת"ל ולא תעמוד על דם רעך.
ובתו"כ קדושים
פ"ד ה"ח, ומנין שאם אתה יודע לו עדות אין אתה רשאי לשתוק עליה תלמוד
לומר לא תעמוד על דם רעך. וכ' בקרבן אהרון שאף שפשוטו בהצלת נפש נדרש לעדות ממון
מדסמיך ללא תלך רכיל. ולאורה יש רכיל גם בהצלת נפשות.
ונראה שאין לפרש
ש"ונפש כי תחטא" היינו שחטאה במה שמפורש להלן, "ושמעה קול אלה
וכו'" (כשאר הכתובים בפרשות שם, ואם נפש כי תחטא ועשתה אחת
מכל מצות ה' אשר לא תעשינה ולא ידע וכו' נפש כי תחטא ומעלה מעל בה' וכחש בעמיתו
בפקדון וכו' ועי' העמק שאלה כאן אות א') שהרי כתוב להלן "אם לוא יגיד"
משמע שאי ההגדה היא בספק, א"כ אין לומר "כי תחטא" במוחלט. לכן
מפרשים ש"כי תחטא" עומד בפני עצמו, היינו שחטא כבר בזה שנמנע מלהעיד
קודם, ועל זה נאמר שאם לא יגיד אחר השבועה אז "והביא את אשמו". אם
"ושמעה וכו'" הוא פירוט החטא, היה צריך להכתב ולא הגיד, אם לא יגיד.
וכו'.
ועי' עוד מדרש
הגדול, ונפש כי תחטא זה שעומד בגסות הרוח ומחרף ומגדף למעלה. ועי' תנחומא ויקרא
אות ז'. וכן בגליון תרגום ירושלמי החדש, ונפש ארום תתחייב ''ותשמיע'' קל שבועה
דחרוף (דלווט). גם לפירוש זה ''כי תחטא'' הוא דבר העומד בפני עצמו ואין ''אם לא
יגיד'' מפרט את התוכן שלו.
ב) תוספות ב"ק
נ"ו.
ד"ה פשיטא, וי"ל דה"ק קרא כשעובר בדבר שאם לא יגיד היה נושא עון אז
יביא קרבן שבועה אבל בלא שבועה נמי איכא נשיאות עון כדמוכח במתני' (סנהדרין ל"ז:).
וברא"ש שם פ"ו סי' ב', ה"פ דקרא נפש כי תחטא ושמעה קול אלה בדבר
שאפילו בלא שבועה אם לא יגיד ונשא עונו חייב קרבן על שבועתו. וכן בתוס' הר"פ.
כלומר, "כי תחטא" היינו שעבר על שבועתו שנעשתה על מקרה של אם לא יגיד
וכו'.
הרשב"א שם כ' ואין
תירוץ זה מחוור בעיני דמנא ליה דה"ק קרא, דמקשה כל כך בפשיטות דאורייתא נמי
מיחייב.
וכ' הרשב"א, ומסתברא דממילא שמעינן לה דההיא בששמע קול אלה אע"פ שלא ענה
אמן הוא ואפ"ה בשלא הגיד איכא נשיאות חטא, ואם איתא דכשלא שמע קול אלה
וכופר בעדותו בב"ד ליכא נשיאות חטא ולא חייבתו תורה להעיד למה מביא קרבן על
שמיעת קול בלבד, אטו מי שאומר לחברו משביע אני עליך שתאמר כן וכן שראית ולא הגיד
מי מחייב. ע"כ.
ואולי, לפי התוספות מפרשים
את הפסוק ש"שמעה קול אלה", (בלא שאמר הן) כשקודם שהושבע היה במצב של אם
לא יגיד ישא עוון. ומה שמכריח לומר זאת היא סברת הרשב"א שאין יכול לחייב את
חבירו בשבועה כשאין חבירו חייב ממילא לעשות את המעשה שעליו משביע.
אין לפרש לתוס'
שה"אם לא יגיד" עולה על "תחטא" לפרש אותה, לא משמע כן
ברא"ש הנ"ל.
ג) בדבר קושית הרשב"א
איך מקשה פשיטא. אם אם סברתו גורמת לדרשה, אין הדרשה פשוטה.
בכת"י רומא ל"ג
פשיטא, אלא, אם בבי תרי מדאוריתא נמי מיחייב. (וכן בכת"י המבורג היתה הגרסא
אם בבי תרי דאוריתא היא, ו"פשיטא" נוסף בין השורות. והוזכרה גרסא זו
במאירי, וכן הגרסא ברשב"א). ואפשר שהקושיה היא שב"לא יגיד"
"דאורייתא הוא" היינו שיש לימוד מפורש ש"נשא עוונו", ולא היה
לו לכרוך זאת עם שאר הנזכרים שם, הפורץ גדר בפני בהמת חבירו בכותל רעוע, והכופף
קמתו של חבירו בפני הדליקה דמטיא ברוח שאינה מצויה והשוכר עדי שקר להעיד לחבירו,
שאין לימוד מפורש שחייב בדיני שמים. גם לשאילתות יש לפרש כן, יש לימוד מפורש שיש
איסור וממילא חייב בדיני שמים. (לשאילתות י"ל שלשון
התו"כ, מנין שאם אתה יודע "לו עדות" משמעה עדות ממון, לנפשות היה
לומר "שאם אתה יודע לו זכות").
אכן המאירי מפרש שהקושיה
פשיטא גם אם לא גרסינן בגמרא "פשיטא", וכן משמע קצת שפירש הרשב"א.
ד) ספר המצוות ל"ת
רצ"ז, לא תעמוד על דם רעך. וכבר אמרו שמי שיכבוש עדות תכללהו גם כן זאת
האזהרה כי הוא רואה ממון חבירו אובד והוא יכול להחזירו אליו באמרו האמת, וכו'
ולשון ספרא (קדושים פ"ד ה"ח) מניין אם אתה יודע לו עדות שאין אתה רשאי
לשתוק עליה תלמוד לומר לא תעמוד על דם רעך. ובהגהות או"ש על התו"כ העיר
מסנהדרין ע"ג.,
מנין לרואה את חברו שהוא טובע בנהר וכו' שהוא חייב להצילו תלמוד לומר לא תעמד על
דם רעך מהתם נפקא וכו' אי מהתם הוה אמינא הני מילי ב.נפשיה אבל מיטרח ומיגר אגורי
אימא לא קא משמע לן. הרי שפסוק זה מדבר בהצלה ממות. וכ' האו"ש שיש כאן
ט"ס.
ונֹאמַר ע"פ
השאילתות שמהפסוק "נפש כי תחטא" מוכח רק שיש איסור באי העדת עדות, אבל
אין זה יכול להיות אזהרה, ויש גילוי שישנה איזו אזהרה. מכח זה הפסוק לא תעמוד על
דם נדרש, בנוסף, ש"דם" היינו דמים, כסף.
עי' בעניין דרשה זו
במ"ש סנהדרין נ"ו: ויצו אלו הדינין אות ז', שדורש מויצו ה' אלהים על
האדם "לאמר" מכל עץ הגן וכו' לאמר זו גילוי
עריות וכן הוא אומר (ירמיהו ג') לאמר הן ישלח איש את אשתו והלכה מאתו והיתה לאיש
אחר. שזו דרשה רחוקה מאד ואינה נדרשת אלא משום שמ"כי השחית" שהוא גילוי
אורחייהו של דור המבול ידעינן שגילוי עריות אסור לבני נח ומזה ידוע שבהכרח יש
אזהרה באיזה מקום.
(וע' עוד
סנהדרין מ"א. ישבה בחנות אות ז'. היסוד הכולל בעניין זה נכתב בפסחים ה'. דרשת גימטריה).
ה) הרא"ש בשו"ת
כלל ו' סי' כ"א כ', כשמטילין חרם להעיד על הכשרים תלה החרם ולא על בעלי דבר.
ובהגהות אשרי שבועות
פ"ד סי' א', מאור זרוע שבועות רפ"ד, דהואיל ואם היו מעידים לא היה מוציא
ממון על פיהם השתא נמי שנשבעו אין עונש שבועה חלה עליהם להתחייב בקרבן הלכך שמעינן
מינה כשנותנין חרם בבית הכנסת עבור עדות אם יש קרובים הפסולים לעדות ויודעים אין
חרם חל עליהם ואין חייבין להגיד אפי' אמר על הרחוק ועל הקרוב אין חייבין להגיד
שהרי אומר על דעת המקום ואין זה דעת המקום שהקרוב יעיד.
ממ"ש שאפילו אמר על
הקרוב אינו חייב להעיד "שהרי אומר על דעת המקום" משמע לכאורה שאילו לא
אמר על דעת המקום מחייב להגיד. וזה שלא כסברת הרשב"א הנ"ל. ונגד ההסבר
שהרא"ש יסודו בדברי הרשב"א.
אבל נראה שהטענה
"שהרי אומר על דעת המקום" היא טענה נוספת הבאה להוציא מדברי ר"א
ב"ר שמשון (או ראב"ן) שהובאו בהגהות אשרי
ובמרדכי כאן, שהשבועה בחרם אינה השבועה המחייבת קרבן, שקרבן אינו אלא כשהושבע בבית
דין ולא בבית הכנסת, אלא השבועה בחרם היא השבעת שבועת ביטוי שאינה מחייבת קרבן
במזיד, ולב בית דין מתנה שיחול גם על הקרובים.
ונראה שגם הר"א
בר"ש יודה לסברת הרשב"א שאין אדם סתם יכול להשביע מישהו שיעיד, אלא
כשחייב להעיד. אלא שסובר שאם בי"ד מחייבים להעיד חלה החובה וממילא בכוחם גם
להטיל שבועה. וכעין סברת הרשב"א. ואילו הרא"ש סובר שדין השבועה חודש רק
בשבועת העדות, כשחייב כבר להעיד. וכח בי"ד המחרים יפה רק לתת לבית הכנסת דין
בית דין.