א) בשטמ"ק, הקשו בתוספות לרבי שמעון קבוע מנא ליה. וכתב הרשב"א ז"ל דאין לומר דיליף לה מוקם עליו דאם כן לא הוה שתיק תלמודא מלומר רבי שמעון הך דרשא מנא ליה יליף לה מוקם עליו דזו שיטה פשוטה בכל התלמוד כשמוצא טעם לבעל הדין. ע"כ ובשו"ת הרי"ד סי' ס"ז כתב שלא כל דרשה אנו יודעים.

ב) הנראה. בעניין לימוד דין רוב, עי' מ"ש בחולין י"א^. (המאוחר), שדין רוב דאיתיה קמן כתוב על בית דין, לא תהיה אחרי רבים לרעות ולא תענה על ריב לנטות אחרי רבים להטות. רובא דליתיה קמן נמצא במקומות רבים שלכל אחד הסבר נפרד, ועדיף לומר שהכל הוא מהגדר שכתוב בבי"ד. ממילא למדים מבית דין גם לרובא דאיתיה קמן שדומה יותר לבית דין.

ג) בעניין "אחרי רבים להטות" יש שתי אפשרויות. א', כיון שהתוכן קיים בכל רובא דאיתיה קמן שוב זה הופך להיות התוכן של אחרי רבים להטות. היינו אמירה מפורשת שבכל קבוצה שישנה לפנינו הולכים אחר הרוב. ב', התוכן המיידי של "אחרי רבים להטות" נשאר אמור בבית דין. אלא שכמו שלמדנו ברובא דליתיה קמן שהולכים אחר הרוב דוגמת בית דין כך גם ברוב דאיתיה קמן. (כלומר הקבוצה שלמדה מבית דין כללה פרטים רבים מליתיה קמן וממילא אומרים שכל קבוצת ליתיה קמן למדים, ובהכרח גם איתיה קמן שקרוב יותר לבית דין).

ד) יש נפ"מ בין האפשרויות לעניין לימוד רוב בקבוע. יסוד דין רוב בבית דין הוא שכל בית הדין נחשב כיחידה אחת המחליטה את המסקנה. (לכן כשאחד אומר איני יודע שוב אינו בקבוצת יוצרי ההחלטה ואין כאן בית דין, מה שאין כן באומר דיעה שונה הוא שייך לקבוצה המחליטה, ושם החלטת הרוב חל עליו). החיסרון בקבוע הוא למשל כשמסופק מאיזו חנות לקח הספק הוא על חנות פרטית מי היתה, וכן זורק אבן לקבוצה שבה גוי אחד ניכר, הספק על איזה חלק ידוע תיפול האבן, ולא על הקבוצה כקבוצה. ממילא אם כצד ב', שיש לימוד ישיר מבית דין, אין ללמוד רוב בקבוע. לעומת זאת אם אם יש אמירה סתמית בפני עצמה, "אחרי רבים להטות" הרי אז גם קבוע בכלל "רבים". הסברא לחלק בין קבוע לרוב סתם אינה תלויה בשם הקבוצה שמכילה את ה"רבים" אלא בשייכות לקבוצה, ואילו רוב דליתיה קמן שונה בעצם מהות הקבוצה, ופשוט יותר לחלק בין הקבוצות.

ה) ממילא, רק לצד א', צריך לימוד למעט קבוע מדין רוב. לצד ב', זה ידוע ממילא, כנ"ל, ואין צריך לימוד. ור"ש יהיה כצד ב'.

ו) ביסוד מחלוקת ר"ש וחכ' אם להשאיר את "אחרי רבים" כאמירה בעניין בית דין. עי' בבא קמא ס"ה. בכתוב, וכיחש וכו' בגזל וכו' ישבע עליו לשקר ושלם אתו בראשו וחמשתיו יסף עליו לאשר הוא לו יתננו ביום אשמתו ואת אשמו יביא לה' איל וכו'. רק על תשלום "בראשו" מוסיף חומש ולא כשחייב כפל. לר"ש התנאי "בראשו" עולה גם על הקרבת איל אשם. רבנן את פסקיה קרא ור"ש בן יוחאי ואת ערביה קרא ורבנן אמרי לך לא ליכתוב רחמנא לא וי"ו ולא את ור"ש בן יוחאי אמר לך את לא סגיא דלא כתב לאפסוקי בין ממון גבוה לממון הדיוט הלכך אתא וי"ו ערביה קרא רואים שלר"ש נוח יותר לא לחלק אלא לומר שהמילים לכבוד לכן ו' ערביה. הרי שלר"ש מעדיפים לומר ש"את" נכתב לתועלת סגנונית מאשר לחלק אמירה של פסוק, ואילו לרבנן עדיף לתת לביטוי תוכן הלכתי ולחלק פסוק אף שבזה נשאר יִתּוּר אות.

ז) במ"ש שהצורך למעט קבוע מ"ארב לו" נובע לחכ' מהמשמעות הסתמית של "אחרי רבים להטות" מיושב זה שלמדים דין קבוע לכל דבר מדין שנאמר ברוצח, והרי ברוצח יש דין והצילו העדה מה שלא נמצא בשאר דברים.

לנ"ל אחרי שרוצח בקבוע הוצא מכלל הסתמות, שוב אין הסתמות כוללת קבוע כיון שיש סברא לחלק בכל מקום

ח) עי' שערי ישר שער ג' פ"ד, ואם נאמר דבדיינים נמי אמרה תורה דין זה של בטול המיעוט בהרוב היינו שלא משום הכרעת בירור האמת והשקר אלא שמתבטלת דעת מיעוט הדיינים בתוך דעת המרובים (עי' דרשות הר"ן ז', שההכרעה נמסרה לחכמי הדורות ואשר יסכימו הם הוא אשר ציוהו ה' יתברך) אם כן יקשה מנא לן הא דקיי"ל כל דפריש מרובא פריש כמו בתשע חנויות וכדומה כל רובא דאיתא קמן דאמרינן בגמ' חולין דדין זה של תשע חנויות וסנהדרין ילפינן מקרא דאחרי רבים להטות ועכ"פ איך אפשר ללמוד שני דינים אלו הדין לילך בתר רוב ברובא דאיתא קמן ודין זה דחד בתרי בטיל מדין הדיינים דלכאורה בדיינים אי אפשר שיהיה בזה שני הדינים יחד.

לנ"ל, שפשט הכתוב "אחרי רבים להטות" מדבר בבית דין, אלא שברובא דליתיה קמן יש בפועל הליכה אחר הרוב בזה שלא חוששים במקומות רבים שמא יש נקב במוח או שמא אינו אביו וכדומה, שאפשר היה לומר שמקיימים את דין הרוב רק באופן דחוק, או לומר שרק היכא שאי אפשר סומכים על הרוב אלא שעדיף להחיל על כולם עיקרון דומה לעיקרון של הליכה אחר הרוב שבבית דין. היינו שכל הקבוצה מקבלת את שם הרוב, לעניין לשייך פרט מסוים לדין הרוב. כיון שדין רוב של פריש מרובא דאיתיה קמן קרוב יותר לרוב של בית דין מאשר הדין ברובא דליתיה קמן, למדים שדין רוב זה קיים. ולסוגיית הגמרא (שלא כר"ש), אחרי רבים להטות מקבל את התוכן ש"רבים" היינו כל מקרה של רבים, בין אם דנים על כל הרבים כאחד, כגון בבליעת איסור ובין שדנים על פרט אחד לשייך אותו לרבים.

.