א) "אכל שמינה משלם שמינה אכל כחושה משלם שמינה". הפירוש הראשוני ל"ישלם מיטב שדהו של ניזק" שסכום התשלום בעד השטח הניזוק נקבע לפי שווי שטח כזה בחלק העידית של השדה הניזוק. והוא הפירוש המילולי המסתבר ביותר ל"ביער בשדה אחר מיטב שדהו ישלם" ש"שדהו" הוא השדה המדובר ב"בשדה אחר" שניזוק, ו"ישלם" עיקר ההתייחסות היא לסכום התשלום ולא לחומר שבו משלמים. ("ישלם" הוא עצם נתינת הסכום תמורת הנזק כמו "ישלם לבעליו" "הטרפה לא ישלם" "שנים ישלם" וכל שאר ישלם שבפרשה. וממילא "מיטב שדהו" ישלם מתיחס לכמות התשלום)

התמיהה. לא מסתבר כלל ששני מקרים שאין ביניהם הבדל בכל מה שקשור להתחייבות לדין יהיה ביניהם הבדל בעניין הוספת תשלום מעל הנזק.

ב) סברת רב אידי בר אבין "ולא ידעינן אי כחושה אכל אי שמינה אכל דמשלם שמינה" הוא שהמקרים שנידונים בעניין הוספת תשלום כולם שוים, יש בהם ספק אם שוים למיטב שדה הניזק, ונקנסו כפי הצד הגבוה בספק.

קושית רבא, "השתא דלא ידעינן אי כחושה אכל אי שמינה אכל משלם שמינה המוציא מחבירו עליו הראיה" היינו שללא חידוש דין ששיעור התשלום כמיטב, הדין הוא שמשלם לפי השדה הגרועה, ויש הבדל בגובה הקנס שבתשלום מיטב לעומת מה שהיה ראוי לשלם, ואין הבדל במה שמחייב את הקנס.

ג) כיון שנדחתה האפשרות לפרש שמיטב הוא דין בכמות התשלום אלא גובה התשלום הוא לפי גובה הנזק, עובר רב אחא בר יעקב לפרש ש"מיטב" הוא באיכות התשלום, הקרקע הטובה ביותר שבה משלם. רבי ישמעאל סבר בדניזק, בקרקעות הניזק, שיימינן איזו קרקע מקרקעותיו של עצמו יתן המזיק, וכשהיתה עידית דניזק כזיבורית דמזיק נותן זיבורית שלו. ר' ישמעאל מודה שאחר שעברנו לפרש ש"מיטב" הוא תיאור איכות התשלום, פירוש ר"ע שנותן את העידית של המזיק הוא פשט הכתוב. כמ"ש "אהני קרא וכו' שמשלם ממיטב דידיה". אלא שהוא מעדיף ללמוד מדנאמר שדה למטה ונאמר שדה למעלה מה שדה האמור למעלה דניזק אף שדה האמור למטה.

ד) טעם ר' ישמעאל.

כתוב בדעתו אהני גזרה שוה, וכתב תוס' שאנץ בשטמ"ק ב"ק נ"ט^. בשם ר"ת, ואף על גב דרבי ישמעאל קאמר גזירה שוה אין זה גזירה שוה גמורה שלמדה מרבותיו שכל מקום שאומר נאמרה למעלה ונאמרה למטה אינו אלא כמו ילמד סתום מן המפורש.

נראה טעמו, הפירוש הראשוני לפי הלשון הוא שתמיד משלם סכום כאילו היה הניזק עידית. מפירוש זה זזים כנ"ל משום שאי אפשר שבמצבים השווים מצד התכונות המשנות לדין יהיו תשלומים שונים. ועל כרחנו "מיטב" אינו מבטא גובה תשלום אלא איכות התשלום. שיטת ר' ישמעאל שאף שנדים מהפירוש הראשוני אין מתעלמים ממנו אלא המעבר לפירוש השני הוא מתוך הפירוש הראשון. העדיפות היא שהמעבר יהיה מה שיותר קצר, שהתוכן החדש יהיה מה שיותר קרוב לתוכן הקודם. וכיון שתוכן הראשוני של "מיטב שדהו" הוא שדה הניזק, שמשלם את תמורתו בשיעור "מיטב" המעבר משאיר ש"שדהו" הור שדה הניזק ומשנה רק שאין מדבר בכמות התשלום אלא באיכות התשלום.

ה) ר"ע בעלמא מתיחס יותר לתוכן הדיני של הכתוב מאשר למשמעות מילולית. (לכן לא דורש כר' ישמעאל שדורש בריש מרובה כללי ופרטי ו"שור" ממעט כל שאינו קדוש בבכורה וכדו'. וכבר כתבתי בעניינים רבים שזו המע=חלוקת בין ר"י ור' ישמעאל אי דרשינן כללי ופרטי או ריבויי ומיעוטי) וסובר שכיון שהכרח לעבור מסכום התשלום אל איכותו שוב הדין לא קשור לדין הראשוני, ולא מתחשבים בו כדי לבחור את התוכן המסתבר. וזה מ"ש לא בא הכתוב אלא לגבות לנזקין מן העידית. ולכן יכול לבחור את הפירוש הפשוט יותר.

ו) גיטין מ"ט:, ור"ש היא דדריש טעמא דקרא ומה טעם קאמר מה טעם הניזקין שמין להן בעידית (תוס', משום האי טעמא שיימינן בדמזיק) מפני תיקון העולם דתניא אמר ר"ש מפני מה אמרו (ברי"ף, אמרה תורה) הניזקין שמין להן בעידית מפני הגזלנים ומפני החמסנין כדי שיאמר אדם למה אני גוזל ולמה אני חומס למחר ב"ד יורדין לנכסי ונוטלין שדה נאה שלי וסומכים על מה שכתוב בתורה מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם.

נראה שהוא סובר שהפער בין פשט מיטב שדהו שבדמזיק לבין הדרש שבדניזק אינו גדול עד כדי להפקיע את השיקול של הַקִּרְבָה לנקודת המוצא. וזה לשיטתו שטעמא דקרא הוא חלק מאמירת הדין. הדין הראשוני הוא הוספת סכום על הערך של הנזק. הסכום הזה אינו נוסף תמיד ביחס שוה לגודל הנזק, ואפשר שלא יתווסף היינו כשהזיק את העידית של הניזק. דבר כזה, שפעמים משתלם ופעמים לא, אינו ראוי לתוספת תשלום לצורך כפרה על חטא, שהרי לפעמים לא תהיה לו כפרה. אבל תשלום זה יכול לשמש כהרתעה כדי שישמור את צאנו מלהזיק. (כעין ב"ק ט"ו^., פלגא ניזקא קנסא סתם שוורים בחזקת שימור ורחמנא קנסיה כי היכי דלנטריה לתוריה). הרתעה זו, תשלום לפי ערך בשדה עידית של הניזק, אינה מתקיימת אלא כשהנזק הוא בשדה ולא בשאר נזקים. וכיון שכל הנזקים למדים מכאן אין לפרש כאן על פי טעם שאינו מתקיים ברוב המקומות. (מן הסתם הדיבור כאן מלמד לכל מקומות מגדר דיבור בהוה שזה דיבור ישיר על הכל, וכבר תחילת הדיבור צריכה להתאים לרוב הנידון). תשלום בעידית של המזיק יש בו הטעם של הרתעה, לכן הוא מעניין קרוב לפירוש הראשוני ונוח לעבור אליו. והוא שייך לכל שדה ולכל נזק, לכן ראוי לעבור אליו.