א) עי' רש''י בעל דברים תובע. זה
קיים לשתי הדרשות, שהתובע צריך להביא ראיה ושנזקקים לתובע תחילה.
ועי' ב''ב ל'., ההוא דאמר ליה לחבריה מאי בעית בהאי ארעא אמר ליה וכו' אמר ליה את לאו
קא מודית דהאי ארעא דידי היא ואת לא זבינתה מינאי זיל לאו בעל דברים דידי את. הרי
שגם על נתבע נופל שם ''בעל דברים''.
אכן כשהשם הזה חל בהכרח רק על אחד מהם, התובע או הנתבע, תןפסים את
התובע, כיון שהוא מובהק יותר כ''בעל דברים'' הנתבע מובהק פחות, הוא גם בעל החפץ. או
נאמר, מתוך הכרח לברור בין תובע לנתבע עוברים למשמעות חדשה, בעל ''רק דברים'', היינו
התובע, כנ''ל. וע''ע פנ''י.
ב) ירושלמי סנהדרין פ''ג ה''ח, והתובע פותח
בדבריו ראשון שנאמר מי בעל דברים יגש אליכם ומניין שהמוציא מחבירו עליו הראייה רבי קריספא בשם
רבי חנניה בן גמליאל יגש אליכם יגיש ראיותיו.
בפשטות
אין מחלוקת בירושלמי, אלא שתי הדרשות נדרשות. הדרש תובע ניגש תחילה נדרש משום שהוא
קרוב יותר לפשט מדרשת יגיש טענותיו. כעניין ויגש אברהם ויאמר האף תספה (בראשית
י''ח כ''ג) ובתרגום יונתן וצלי אברהם ואמר וכו'. כל הפעולה נקראת על שם תחילתה
המצויה. וכן כאן ''יגש'' היינו יגש לטעון. וכן רש''י, ויגש אברהם, מצינו הגשה למלחמה
ויגש יואב וגו', הגשה לפיוס ויגש אליו יהודה, והגשה לתפלה ויגש אליהו הנביא, ולכל אלה
נכנס אברהם. מוכח ש''ויגש'' כולל את הפעולה שהנְּגִישָׁה היא הכנה אליו.
הדרש ''יגש'' יביא ראיה, רחוק יותר מהפשט. מעביר את ''יגש'' מ''יאמר
טענות'' אל ''שיאמר טענות חשובות - יביא ראיות''. ומה שזה נדרש הוא משום שיש צורך
ואילוץ לדרוש לעניין המוציא מחבירו, כדלהלן.
גם
בגמרא אצלנו אפשר שהמחלוקת היא האם דורשים רק את שנזקקים לתובע תחילה. והמוציא
מחבירו הוא מסברא או שדורשים את שניהם, שנזקקים לתובע משום שהוא פשוט יותר וגם אחר
שיש צורך ואילוץ לדרוש את המוציא מחבירו אין מקרא יוצא מידי פשוטו.
ג) יצירת הצורך ואילוץ לדרוש לעניין
המוציא מחבירו.
עי'
ספרי דברים פיס' ט''ז, ושפטתם צדק צדיק בצדקו תובע ומביא ראיות
משל זה עוטף בטליתו וזה אומר שלי היא וכו' זה יושב בתוך ביתו וזה אומר שלי הוא לכך
נאמר ושפטתם צדק צדיק בצדקו תובע ומביא ראיות. ובפירוש הספרי המיוחס לראב''ד, צדיק
בצדקו תובע מביא ראיות, כלומר
מי שמוחזק בדבר יהא עומד בחזקתו והוא אינו צריך שום ראיה אלא התובע והיינו דקא
אמרי המוציא מחבירו עליו הראיה.
עיקר
הדרשה ושפטתם צדק, שכתוב בין איש ובין אחיו, נדרשת (סנהדרין ז'.) על פעולת השפיטה בין
שני בעלי דין, ושפטתם צדק אמר ריש לקיש צדק את הדין ואחר כך חתכהו. (עי' רי''ף, צדק את הדין
בלבך ואח''כ חתכהו, ובספרי דברים פיס' ט''ז שאם בא דין לפניך פעם שתים ושלש אל תאמר
כבר בא דין זה לפני ושניתיו ושלשתיו וכו'. וע''ע יראים סי' ת''ל).
זה
שלמדים לימוד נוסף, למוציא מחבירו עליו הראיה, נראה שהוא כעין הדרש (שבועות ל'.), ת''ר (ויקרא י''ט) בצדק תשפוט עמיתך שלא יהא אחד יושב ואחד עומד
אחד מדבר כל צרכו ואחד אומר לו קצר דבריך ד''א בצדק תשפוט עמיתך הוי דן את חבירך לכף
זכות. (ועי' ספר
המצוות לרמב''ם עשה קע''ז ששתי הדרשות נלמדות מבצדק תשפוט) נראה ששתי הדרשות נדרשות משתי
המשמעויות של לשון צדק, האחת לעשות פעולת שפיטה ראויה, לא אחד עומד ואחד יושב, והשניה,
לעשות החלטה שהמצב ראוי, דן לכף זכות.
וכן ''ושפטתם צדק'' תחילה נדרש כבגמרא על פעולת שפיטה בין שני
בעלי דין. שוב נדרש שהמצב הוא מצב ראוי, היינו הממון מוחזק כדין, נכסים בחזקתם.
(אולי זה מאותו גדר של קריאת ביטוי על שני חלקים
בנפרד כמו לגר וכו' תתננה או מכור תתננה או מכור לנוכרי. פסחים כ''א:. וע''ע העמק
דבר מטות ל' ג', ואם כן מתפרש האי כי יפליא למעלה ולמטה כמו איש כי יפליא כי יפליא
נדר מופלא סמוך לאיש דוקא כי יפליא נדר).
ד) אכן דרשת הספרי כאן
רחוקה יותר מדרשת הגמרא בסנהדרין, לשון הכתוב ושפטתם צדק בין איש ובין אחיו, עיקר
משמעו לשפוט בדין המתיחס לשניהם, ואילו בדרשת הספרי פעולת השפיטה היא על הנכסים
כשלעצמם. כיון שנקיטת הפירוש השני של ''ושפטתם צדק'' רחוקה יותר מאשר הפירוש
הראשון לא ברור אם אפשר לדרוש גם אותו.
לרב אשי, הסברא ''דכאיב ליה כאיבא'', שמסברא המוציא עליו הראיה, די בה
כדי לאפשר את הדרשה הרחוקה יותר, שסתם ממון נמצא במצב ראוי. (לפי זה לכאורה יש לפרש שטענת דכאיב ליה אזיל וכו', עיקרה שרק מי
שכואב לו חושש שהוא חולה, וסתם אדם בחזקת בריא. אכן לא כך ברבינו יהונתן) ולרב שמואל בר נחמני אין בה די,
והבעיה גורמת שנמצא פיתרון על ידי דרישת ''בעל דברים יגש'' שתובע חייב טענות
מבוררות.
(עיקר הדרשה כאן היא מהספרי, ולא נזכר בגמרא. אבל מצאנו עניין שאין
אומרים את עיקר הטענה, בבא מציעא ס''א., נאמר נשך בלוה ונאמר נשך במלוה וכו' הכי קאמר אילו לא נאמר קרא הייתי
אומר גזירה שוה עכשיו שנאמר קרא גזירה שוה לא צריך אלא גזירה שוה לנשך כל דבר אשר ישך.
וכעי''ז בסנהדרין מ''ג., וע''ז מ''ה: וכן תוספות ב''מ מ''ב א סד''ה אמר שמואל, והא דיליף בברייתא
מק''ו היינו אילו לא נאמר קרא הייתי אומר ק''ו. וב''ק ס''ג. תוד''ה למה לי, ועוד.
ועיין עוד יבמות י':, ולימא ליב חייבי לאוין היא ןחייבי לאוין בני
חליצה ויבום נינהו לדברין קאמר ליה, וכהנה רבות).
ה) כתב רש''י גיטין מ''ח:, המוציא מחברו עליו
הראיה, עליו להביא עדים לברר את הספק ודאורייתא היא בבבא קמא מי בעל דברים יגש אליהם
יגיש ראיה אליהם. והקשה הפנ''י שם, שהש''ס גופא מקשה הא למה לי קרא סברא היא ומפיק
לקרא לדרשה אחריתי. וישב דהא דמקשה סברא היא היינו למ''ד הולכין בממון אחר הרוב ולמ''ד
ברי ושמא ברי עדיף דבהכי איירי הסוגיא שם אבל אליבא דהלכתא דקי''ל המוציא מחבירו עליו
הראיה אפילו בברי ושמא ואפילו יש רוב נגד המוחזק אין הולכין בממון אחר הרוב, אין
סברא לסמוך על החזקה וצריך קרא להכי. וכעין זה כ' בספר תורת היהודי ליהודי הקדוש
מפשיסחא על סוגיין.
אבל צ''ע שהרי בב''ק קי''ח. וכתובות י''ב:, מנה לי בידך והלה אומר איני
יודע וכו' רב הונא ורב יהודה אמרי חייב ברי ושמא ברי עדיף ר''נ ור' יוחנן אמרי פטור אוקי ממונא
בחזקת מריה. ורב נחמן אמר רבה בר אבוה הוא דאמר כאן נזקקין לתובע תחילה ולהלן אמרי
נהרדעי, וגרסת בה''ג, אמרי נהרדעי ''משמיה דרב נחמן, פעמים שנזקקין לנתבע תחלה. (לגרסת בה''ג אין לומר שר''נ רק משמיה דרבה בר אבוה ולא סבירא ליה).
לנ''ל
אות ב' שאין מחלוקת בין הדרשות, ולכ''ע אם לא היתה הסברא היינו דורשים מקרא ד''בעל
דברים יגש'', שצריך ראיה, הרי בפועל ''בעל דברים יגש'' מודיע שהתובע צריך ראיה, ומוכח
שזה דאורייתא. גם אם נאמר שסברא לבדה יכולה ליצור דין (ולא כמ''ש בסימן על סהדרין
ע''ד., ובחלק מהמקומות שנאמר סברא היא למה לי קרא הסברא יוצרת את הדין לבדה), מ''מ רש''י צריך להביא את הקרא, שאף
אם יקשו עליו מדאמר ''סברא היא'', הרי אמרו למה לי קרא שמוכח שאין הבדל בין הקרא
לסברא.
ו) בעניין כל המחלוקות האם הולכים אחר
המוחזק.
על שבועות ל'. בצדק תשפוט עמיתך הוי דן את חברך לכף
זכות כתב בעל ההפלאה בפנים יפות (ויקרא י''ט י''ז), ויש לפרש מה שאמר עמיתך שפירשו חז''ל
שם עם שאתך בתורה ומצות והוא ענין שאמרו חז''ל (ברכות י''ט.) אם ראית תלמיד חכם שעבר עבירה ביום אל
תהרהר אחריו בלילה שמא עשה תשובה שמא סלקא דעתך אלא ודאי עשה תשובה. ועי' רבינו
יונה על אבות פ''א מ''ו, והוי דן את כל האדם לכף זכות זה מדבר על אדם שאין יודעין
בו אם הוא צדיק אם רשע או מכירין אותו והוא איש בינוני פעמים עושה רע ופעמים עושה
טוב ואם יעשה דבר שיש לדונו לחובה ויש לדונו לזכות בשקול הדעת או אפילו לפי הנראה
נוטה לכף חובה יותר אם משום צד וענין יכול לדונו לזכות יש לו לומר לטובה נתכוון
אבל אין הדברים כן בצדיק גמור ולא ברשע גמור כי הצדיק אפילו במעשה שכולו רע ונוטה
לכף חובה מכל עבר ידינהו לזכות וכו' אם ראית תלמיד חכם וכו'. גם מן הרשע הגמור לא
אמר כי אם אפילו מעשה כלו טוב ואין נראה לחוש עליו משום צד וענין יש לאדם לדונו
לכף חובה.
''עמיתך'' מוציא את הידוע שהוא רשע מלדון לזכות. (ומשום שדורשים מכלל הן לאו
שומעים שדנים רשע לחובה)
אבל אין ''עמיתך'' מבדיל בין בינוני וצדיק במידת שיקול הדעת. ונראה שהוא נלמד מ''תשפוט''
היינו לא לקבוע תמיד אלא להשתמש בשיקול דעת.
ונראה שהוא הדין בנידון ''ושפטתם
צדק'', שיש עניין שפיטה גם כשיש חזקה. וכמו שבדין לכף זכות יש עדיפות לזכות על
הכרעה אחרת כן שחזקה. ומחלוקות מה החוזק של ההכרעה שעליה חל ''ושפטתם''.
ז) בעניין מחלוקת רב ושמואל אם הולכים
בממון אחר הרוב.
עי' חי' ר' מאיר שמחה ב''ב צ''ב:, וגוף
פלוגתת רב ושמואל נראה אם רוב הוה ברור להספק אז אין חילוק בין ממון לאיסור או
דהוה ספק והתורה חשבה ספק זה כודאי ובממון לא שייך זה. ע''כ.
לנ''ל נאמר כן, לא בגלל שממון יש לו דין
שונה, אלא בגלל ש''ושפטתם צדק'' מתיחס לקביעת מצב, שהוא ראוי, כמו ב''בצדק תשפוט'',
ולא לקביעת דין.
לפי זה אין הולכים בממון אחר הרוב, אינו
דין כללי בממון, אלא דין בחזקת ממון.
ועי' רשב''א כתובות ט''ו:
ד''ה אם רוב ישראל, וי''ל דלא אמרי' אין הולכין בממון אחר הרוב אלא לאפוקי ממונא מחזקתיה
אבל מוצא אבדה דלאו מאריה דממונא הוא ואדרבה קאי עליה בספק השב תשיבם לאחיך הולכין
בו אחר הרוב. (ועי' תוס' שם ד''ה להחזיר).
לפי זה מוסבר ברווח הדין (סנהדרין ג':) שבבית
דין בממון שנים אומרים חייב ואחד אומר זכאי חייב, והולכים אחר הרוב,
בזה הדיון אינו על חזקת הממון.
וכן יהיה הדין בממון
כשעד אחד אומר בשתי שעות וע''א אומר בג', שרוב האנשים טועים בכך. כפי הדין בנפשות.
(סנהדרין מ'.).
בדעת רב הונא ורב
יהודה שהובאו אות ה' שבברי ושמא ברי עדיף ומוציא מחבירו. אפשר, על פי מה שנכתב על
ב''מ ד'. עד אחד בטענת שמא, לימוד
שטענת ברי מקנה כח, ועניין מוחזק הוא רק במה שנוגע לשיקולים לקביעת מציאות. ועי' תוס'
ב''מ ב': ד''ה וזה, דמיגו להוציא לא אמרינן. והרמב''ן שם ל''ב: כדאמרינן מיגו
להוציא. לנ''ל הרמב''ן יפרש שמיגו יש בו משום חיזוק כח הטענה, כמ''ש בחי' ר''ש
שקופ ב''מ סי' ה' מהא בב''ב ע': דטענינן טענה שהי' אביהם יכול לזכות ע''י מיגו אף
שיתמי עצמם לא יכולים כמו החזרתי מיגו דנאנסה.
אכן אפשר גם שהטעמים
הן משום חוזק הראיה, כנ''ל סוף אות ו'.
ח) בעניין סומכוס שס''ל
(ב''מ ב':) ממון המוטל בספק חולקין עי' ב''מ צ''ז:
תוד''ה לימא, דמודה סומכוס היכא דליכא דררא דממונא דהמע''ה והיכא דאיכא דררא
דממונא אית ליה ממון המוטל בספק חולקין דהוי כאילו תרוייהו מוחזקין בו. לנ''ל אפשר
לומר שהפירוש, שכיון שיש לנו ידיעה שהמצב בספק, זה עיקר מה שצריך להתחשב בו לקביעת
מצב הנ''ל אות ז'.
הערה מאוחרת: בעניין סוף אות ד', ש''סברא היא'' נאמרה כדי שתידרש
דרשה שלא היתה נדרשת ללא הסברה עי' גם מ''ש בסנהדרין ע''א. בן סורר.