א) ירושלמי סנהדרין פ"ג ה"ח, רבי יוסי בשם רבי יוחנן וכו' והתובע פותח בדבריו ראשון שנאמר מי בעל דברים יגש אליכם ומניין שהמוציא מחבירו עליו הראייה רבי קריספא בשם רבי חנניה בן גמליאל יגש אליכם יגיש ראיותיו. ובפני משה, מדלא כתיב יבא קדריש.

כלומר לירושלמי יש שתי דרשות, עיקר הכתוב שבעל הדברים היינו התובע הוא הניגש, הטוען ראשון, ומדלא כתוב יבא, נדרשת הדרשה הנוספת שהמוציא מחבירו עליו הראיה.

ב) נראה להוסיף הסבר. ל"יגש" יש תוכן נוספת על של "יבא". יגש הוא קרוב יותר מהנחוץ לצורך דיבור, שהוא הדבר הנחוץ לבית דין, ובסתם הפסוק דן בביאה. ויגש אליו יהודה היה אחר שכבר דברו. יגש קרוב ליגע.

כיון שיש כאן תוכן מיותר הרי זה כְּיִתור מילה הגורמת שהכתוב ידרש כאילו נכתב פעם שניה.

ג) נראה שהגמרא שאומרת אלא קרא לכדר"נ וכו' מודה לירושלמי שאפשר לדרוש מהפסוק גם לנזקקין לתובע וגם להמוציא מחבירון, כנ"ל, אלא סוברת שלחכ' שהממע"ה מסברא אין מה לדרוש להלכה מ"יגש" ולא דורשים כלום, כפי שמצוי בהרבה מחלוקות התלויות בדרישת יִתורים.

ולפי זה לסומכוס שאין סברת המוציא מחבירו עליו הראיה ברורה עד כדי שלא נצטרך לזה פסוק, ראוי לדרוש את "יגש".

ד) טעם שלגבי נזקקין לתובע תחילה אין חילוק בין יש ספק לבי"ד בלא טענותיהם, ואילו לגבי המוציא מחבירו סומכוס מחלק (לתוס').

נראה ש"דברים" יכול לקבל שני תכנים. או טענות, או תכנים של טענות. כדלהלן. האופן הראשון מתפרש בעל "טענות בלבד" ואינו כולל דררא דממונא, והשני אין בו התיחסות לטענה כשלעצמה וכולל גם תביעה כשיש דררה דממונא.

ה) עי' בראשית י"ב י"ז על דבר שרי. ובתרגום על עסק שרי. אבל רש"י כתב, מבראשית רבה מ"א ב, על פי דבורה. ועי' בספר תוספות השלם על התורה, דהא דלא פירש רש"י על דבר כמו על דבר פעור וכן על דבר כזבי על כל דבר פשע כי פירוש על דבר יש לפרשו על דיבור, וכל הני צריכי לפרשם בסיבות כי לא שייך בכל הני דיבור.

רש"י פירש על דבר על פי דיבור גם בבראשית כ' י"ח. ועי' הנצי"ב שם שמפרש כתרגום, עסק. ונראה שגם לרש"י עיקר הפירוש הוא עסק, במקום ששיך לפרש כן, ורש"י דורש את המשמעות של דיבור כיון שיכול היה הכתוב לומר על אדות, שגם הוא מיתרגם על עיסק. (בראשית כ"א י"א, כ"א ב"ה ועוד) ובמקום שיש לביטוי שתי משמעויות ואפשר היה לבחור ביטוי בעל משמעות אחת, המשמעות השניה נכונה (או רק היא או גם היא). (כשמוכח שמשמעות אחת מהשתים אינה אפשרית אין לכָתוּב לבחור ביטוי אחר חד משמעי). ויש מקומות שדיבור עיקר, כמו, בראשית ל"ז ח', על תלומותיו ועל דבריו, ותרגומו ועל פתגמוהי.

(ע"ע רש"י דברים כ"ג ה', על דבר אשר לא קדמו אתכם, על העצה שיעצו אתכם להחטיאכם. ובתרגום, על עיסק. שם ודאי הפשט כתרגום על אודותשלא קדמו, ורש"י מוסיף דרשה שגם על העצה שהיתה להחטיא.

אמנם שם "דבר" מיותר לגמרי, ולכן נדרש).

ו) לענין נזקקים לתובע תחילה, אין סברא לחלק בין יש דררא דממונא ואין, ויצירת חילוק ביניהם תיצור גדר חדש, ועדיף לא לעשות כן. לכן תופסים את הפירוש השני של "דברים", תוכן תביעה.

לעניין המוציא מחבירו יש מקום לחלק. דררא דממונא מגרע את כח החזקה, כעין מה שאשה עלולה לראות דם מגרע את חזקת הטהרה שלה, ולכן יש אפשרות לחלק בין דררא דממונא וטענה בלי דררא דממונא. ממילא יש לפנינו דיון האם בעל "דברים" היינו בעל דברים בלבד, או בעל תוכן של תביעה, וזה כולל גם בעל דררא דממונא. במצב כזה אומר סומכוס תפסת מרובה, ואין הכתוב כולל את שיש לו דררא דממונא.

ובעיקר לפי תוס' על התורה הנ"ל שעיקר המשמעות היא דיבור.

ז) לפי הירושלמי גם חכמים דורשים את יגש לענין המוציא מחבירו.

וצ"ל שלירושלמי לחכמים "בעל דיבור" כולל גם את "בעל דיבור ובעל עסק", כלו' גם בעל דררא דממונא.

לבבלי "בעל דיבור בלבד" ו"בעל דיבור עם דררא דממונא" הם שני פירושים נפרדים של "בעל דיבור", וכדי לברור ביניהם אומרים תפסת מרובה.

בעלמא הפירוש הפשוט של "משהו" כולל גם "משהו עם משהו נוסף" שהרי עכ"פ ישנו המשהו, והמשמעות "משהו בלבד" היא משמעות שניה בגלל שיש מקרים שזו משמעות הביטוי.

כאן אין "דיבור ודיבור עם משהו נוסף" משמעות עיקרית ו"דיבור בלבד" משמצעות רחוקה יותר, אולי בגלל שכשיש דררא דממונא יש לדררא משקל גדול ואין ראוי לתובע להקרא על שם הדיבור בלבד.