סגור X    הדפס      הורד קובץ 


ב"ק פ"ג: ההו"א שעין תחת עין יהיה ממון רק כשעיני מזיק שונות משל ניזק

תניא ר' דוסתאי בן יהודה אומר עין תחת עין ממון אתה אומר ממון או אינו אלא עין ממש אמרת הרי שהיתה עינו של זה גדולה ועינו של זה קטנה היאך אני קורא ביה עין תחת עין וכי תימא כל כי האי שקיל מיניה ממונא התורה אמרה משפט אחד יהיה לכם משפט השוה לכולכם אמרי מאי קושיא דלמא נהורא שקיל מיניה נהורא אמר רחמנא נישקול מיניה.

א) צריך לבאר למה כאן אומר כי האי שקיל מיניה ממונא, ואילו להלן, הרי שהיה סומא וסימאו כו' היאך אני מקיים וכו', אמר היכא דלא אפשר לא אפשר ופטרינן ליה.
עוד צריך לבאר למה להלן בהיכא דאפשר אפשר והיכא שאי אפשר אי אפשר זה נחשב, למסקנא, משפט השוה בכולכם ואילו הכא, כל כי האי שקיל מיניה ממונא, אינו נחשב שוה.
גם צריך לבאר למה כאן "משפט אחד" מוציא אפשרות שיש שמשלם כסף ויש שכורתים לו אבר, ואילו לעיל בסמוך אמר הוה אמינא אי בעי עינו ניתיב ואי בעי דמי עינו ניתיב קמ"ל מבהמה, ולא למד שם ממשפט אחד, שלא נשנה את מפשט מי שאין לו ממשפט מי שיש לו. (אכן לפי הר"פ שהדין להו"א תלוי בנחבל אין כל קושיה. אבל הוא כגרסא הראשונה שמביא ברש"ל ולא כגרסתנו).

ב) בקושיה השלישית לכאורה החילוק הוא שהדין המוטל על המזיק, או כסף או אבר, שוה בכל אדם. ומה שעני אינו יכול לפדות את האבר הוא מסיבה צדדית ולא מהדין המוטל על המזיק, והוא כעשיר שלא רצה לשלם. אבל הרי מצאנו בתורה דין ערך עני שנפטר בשקל אף שהעשיר אח"כ, מוכח שתשלום ערך עני אינו סיבה צדדית. וע"כ גם זה נחשב שוה בכולכם.
אלא צריך לומר שבהא דלעיל יש אפשרות לעני להיות עשיר, ולהיפך, וממילא הדין המוטל על המזיק, לברור בין כסף לאבר ראוי להיות בכל אדם, ונחשב שהם שוים. ואילו בענין אבר שוה לא מדברים בצעיר שהכה מבוגר, שאפשר שהצעיר עוד יגדל ויהיה כמבוגר, אלא באדם שקומתו קטנה ולא יוכל להיות גדול כַּמֻּכֶּה, (ואולי מ"ש רש"י להלן, קטן שהרג, אדם ננס שהרג את הגדול, אינו רק להוציא מ"קטן" היינו שלא הגיע למצוות, אלא גם מבן י"ג שהכה בן כ') וכן בגדול שלעולם לא יקטן.

ג) על הקושיה הראשונה כתב ביד דוד שפירוש הקושיה כאן הוא דדבר שאינו מצוי הוא שיהיו עין של זה ממש כעין של זה, וא"כ דוחק לומר שהתורה לא דיברה אלא לעיתים רחוקות, ועדיף להקשות דילמא נהורא שקיל מיניה. אבל לקמן שפיר מקשה דהא רוב בני האדם אינם בעלי מום. לשיטתו מכאן שבאינו שווה שקיל מיניה ממונא.
אמנם אין נוחה לשון הגמרא "הרי שהיתה עינו של זה גדולה ועינו של זה קטנה", מלשון זו משמע שמקשה מכח מציאות המיקרה של שינוי בגודל ולא מזה שהאפשרות של שויון רחוקה.
לכן נראה ש"הרי שהיתה וכו'" כוונתה שבמקרה המצוי יש הבדל בגודל בין העינים, ואין "תחת" מתקיים. (אין לומר ליד דוד שהלשון אינה בדוקא, שהרי עיקר הטענה, לא מצוי כלל שויון היא נד מרוצת הלשון) ואחר שאין "תחת" מתקיים ברוב המקרים רגילים, חייב להיות תוכן גם למקרים האלה. לכן מוציאים את "תחת" מפשוטו ולמדים לעניין ממון. אכן כיון שאין מקרא יוצא מידי פשוטו לגמרי, ובמקום שאפשר לא נוציא את "תחת" מפשוטו, חייבם לומר שבמקום שיש שויון נשאר פשוטו וניטול אבר.
בנידון דלהלן, הרי שהיה המזיק סומא, רק במקרה שאינו מצוי אין מתקיים "תחת", לכן אין צורך שהאמירה של "תחת" תתיחס אליהם, ואפשר לומר לגביהם היכא דאי אפשר אי אפשר.

ד) לפי זה אם נדרוש כפי ההו"א כאן יש שתי אמירות נפרדות לגבי תחת עין, אמירת פשוטו שהיא עקירה ממש, ואמירת התוכן שעברנו אליו כדי שיהיה שייך גם לרוב המקרים, תשלום ממון.
(מ"ש בריש מסיכתין ו': לרי"ש אהני גז"ש וכו' ואהני קרא להיכא דאין למזיק כזיבורית דניזק, שם אין האמירה של פשטיה דקרא משנה דין במקום שהדרש מתקיים, ואינו שתי תורות).
לפי זה מיושב היטב למה בנידון דידן אין הדין שוה בכולכם. יש כאן שתי אמירות נפרדות לשני סוגי המזיקים. בנידון שלהלן, הרי שהיה המזיק סומא אין אמירה נפרדת לגביו, וממילא אין כאן משפט שאינו שוה. ומיושבת קושיה שניה.

ה) אין לומר את ההסבר הנ"ל לפי דברי היד דוד שאין מצוי כלל שעינו של המזיק תהיה כשל הניזק. יסוד ההסבר הוא שאין התורה מדברת במציאות רחוקה אלא מדוחק. עי' נידה ל"א. וליקום ולימא ליה לקרא כי כתיבא סמוך לשקיעה כתיבא שבקיה לקרא דאיהו דחיק ומוקי אנפשיה. וע"ע קידושין ס"ח. ופסחים נ"ט:. והרי לטעם זה אין אנו יכולים להעמיד במציאות הרחוקה את האמירה של פשטיה דקרא.

ו) לפי שיטת היד דוד ש"תחת עינו" מחייב שויון גמור בין עיני המזיק ועיני הניזק, יקשה מה שמכח זה עובר לומר שמדבר בממון. הרי אין השומא של העין נעשית בדיוק לפי ערכה, שהרי נישום בעבד כנעני משום שאי אפשר לשום בעברי שאין לו מחיר אלא להמכרות לשש שנים, ואי אפשר לשום את המחיר להמכר לאחר שש שנים שנית ושוב שלישית וכו' עד שימות, כמ"ש אחרונים. וכיון שעל כרחנו אין השומא מדויקת אלא לפי האופן הקרוב האפשרי, והמחיר רק דומה למחיר האמיתי של העין, שוב אנו יכולים לומר שהתורה מדברת בעין ממש ו"תחת עינו" מתקיים בעין הקרובה בגודל.
למ"ש אנחנו, באמת הדמיון שאנו מבקשים ב"תחת" ממש הוא כעין הדמיון במחיר העין בין מה ששוה ושבין מה שנישום בעבד.
אלא שאפשר לומר ליד דוד שלהו"א באמת עיקר העין עונש ובזה אין למדים להקל שנישום כקל כעין ערוגה אגב שדה, אלא כמה אדם רוצה ליטול ויעקרו את עינו. ובזה השומא מדוייקת. ואחר שנדחתה האפשרות של "תחת עין" ממש שוב אנו אומרים שעיקר התשלום הוא השלמת מה שחיסר ולמדים משומת ערוגה בבית סאה שיש קולא בשומא ואינה צריכה להיות דוקא. גם אפשר לומר שכיון שכל מחיר אינו מדויק, א"כ כל הסכומים הקרובים לרגיל בשוק נחשבים מחיר מדוייק. ובזה עדיף הדין בממון על הדין של עין ממש.