סגור X    הדפס      הורד קובץ 


ב"ק ל"ג: יושם השור או הוחלט השור

יושם השור בבית דין דברי ר' ישמעאל ר"ע אומר הוחלט השור במאי קמיפלגי ר' ישמעאל סבר בעל חוב הוא וזוזי הוא דמסיק ליה ור"ע סבר שותפי נינהו וקמיפלגי בהאי קרא ומכרו את השור החי וחצו את כספו ר' ישמעאל גבר לבי דינא קא מזהר רחמנא ור"ע סבר לניזק ומזיק מזהר להו רחמנא.

א) נראה שר"ע לומד שלניזק ומזיק אזהר רחמנא מזה שכתוב בתורה "ומכרו" ולא מפורש מי ימכור ולמדים מן הכתוב בפרשה כי יגוף שור איש את שור רעהו, היינו המזיק והניזק, ואומרים שעליהם נאמר ומכרו. וכיון שהניזק נקרא מוכר משמע שיש לו בעלות.
ר' ישמעאל נראה שאין לו גילוי ש"ומכרו" עולה על בי"ד. אלא מכיון שאין גילוי בלשון הכתוב מי "מכרו" בוחרים את התוכן שיתן לניזק פחות זכויות, משום תפסת מרובה לא תפסת. ואמרים שאין הניזק מוכר אלא יש לו זכות שימכר השור כדי שיקבל הניזק את דמי נזקו. ומ"ש לבי"ד קמזהר רחמנא אין זה בדוקא אלא בי"ד בידו לכפות, ובאמת גם למזיק אזהר (עכ"פ למ"ד פלגא ניזקא ממונא).

ב) ביאור המחלוקת האם ללמוד מהזכרת המזיק והניזק בפרשה.
נראה שלשון "ומכרו" עיקרה כמו לשון כי מן הבאר ההיא "ישקו" העדרים (בראשית כ"ט ב), שמפרש רש"י משקים הרועים את העדרים והמקרא דיבר בלשון קצרה. ר' עקיבא יסבור שהתוכן של "ישקו" כולל את "המשקים" אלא שבתורה לא פירשה אותו, כלומר נשארת אמירה שאין התוכן שלה ברור. דבר זה מכריח לדרוש מה שיברר את התוכן, לכן למדים ממה שנזכר בענין, המזיק והניזק.
ר' ישמעאל יסבור שכשכתוב "ומכרו" או "ישקו" התורה אינה דנה במוכרים או במשקים ותוכן הכתוב הוא שתהיה מכירה או השקאה. לפי זה לא נוצר על ידי הכתוב ספק מי המוכר, ואין דבר המכריח לדרוש זאת מהמזיק והניזק הכתובים בפרשה.

ג) לפי הנאמר מ"ש לבי"ד מזהר אין זה בדוקא, אלא שיש לניזק זכות שימכר כדי להגבות חובו. לפי זה מיושבת קושית ר' שמעון שקופּ סי' כ"ט איך גובה מן הלקוחות שלקחו קודם העמדה בדין לר' ישמעאל, למ"ד פלגא ניזקא קנסא, הרי מ"ש התוס' שלמדים זכיה למפרע ו"מכרו" הוא רק לר"ע שלמזיק וניזק אזהר רחמנא, ולא לר' ישמעאל שלבי"ד אזהר.
לנ"ל ניחא שהאזהרה ומכרו אינה דוקא לבי"ד אלא אמירה שיש זכות לניזק בכפית מכירה, וגם לר' ישמעאל ההודעה הזו היא למן שעַת נגיחה.

ד) בעלמא, כפי שכתבתי במקום אחר, ר"ע מעדיף את הדיון התוכני ור' ישמעאל את הדיון הלשוני, לפי הנ"ל המחלוקת בענין מה כלול ב"ומכרו" יוצרת מצב הפוך. ואין זה דוחק.
אבל אפשר שגם המחלוקת כאן היא על פי מחלוקתם הנ"ל.
ונאמר שלכ"ע אין "והשקו" דן באנשים המשקים ולא נוצרת בעיה מי הם. אכן יש לנו ספק מה הקנו לניזק האם רק זכות גביה אם לא יסלקו (לתוס') או רק זכות להוציא את נזקו מתוך השור (לריב"א בתוס' הרא"ש שבשטמ"ק, ובתוס' הר"פ) או הקנו לניזק חלק בשור. בעלמא אומרים תפסת מרובה, אבל גם כשיש לומר תפסת מרובה אין זה מדין ודאי והספק יוצר צורך לדרוש. והיה ראוי לדרוש את ומכרו לפי המפורשים בקרא, מזיק וניזק. אלא שאין הלימוד מהם פותר את הבעיה באופן ישיר אלא מודיע שהניזק יש לו שם מוכר ועי"ז יודעים את הדין שזכה בחלקו.
לימוד כזה שייך למחלוקת ר"ע ור' ישמעאל הנ"ל. אם עיקר הדיון הוא על הדינים ולא על הלשון, ממילא אף שאין בתוכן "מכרו" ישירות הודעה על בעלות של ניזק, מ"מ כיון שזה היסק דיני ממנו אפשר לדרוש אותו כדי לפתור את הבעיה. לר' ישמעאל ההולך בעלמא אחר הלשון ואין הדיון על הדין אלא שלב מאוחר יותר, אין דורשים כן. ומשאירים את הענין בתפסת מרובה.

ה) לשיטת תוס' ד"ה הקדישו שלר' ישמעאל המזיק יכול לסלק את הניזק בזוזי, וכן שיטת רש"י ד"ה יושם (וכ"כ בתוס' הרא"ש בשטמ"ק בדעתו, עיי"ש), אין "ומכרו" עיקר הזכות של הניזק אלא זכות כשאין המזיק רוצה לשלם את הנזק. לשיטת ריב"א שהובאה בתוס' הרא"ש שבשטמ"ק ובתוס' הר"פ, שאין יכול לסלקו, "ומכרו" נשאר במשמעותו המלאה, שלניזק יש זכות בשור למכור אותו כדי לקבל את דמיו.
(לריב"א קרא מיירי בשיש בשור המזיק יתר מחציו של ניזק ואז יכול המזיק לסלקו בזוזי, אבל אין זה אלא משום שהחלק שאינו משועבד, שבו יש למזיק זכות קנין גמורה וגם חלק זה עומד להמכר בכלל השור, דרובא לרדיא להלן מ"ו:. חלק זה נותן לבעלים זכות לקבוע למי ימכר, ויכול לקנותו בעצמו, ובפועל לסלקו בזוזי. ומיושבת קושית ר"י על ריב"א כיון שקרא ביש חלק לניזק ואז מסלקו מנין לחדש שאין בשור יותר מחצי נזק אינו מסלקו.
[עי' רא"ש בפסקים סי' י"ד שכ', לפי הגהה, ולר' ישמעאל יכול לסלקו לפירש"י. ועי' תוס' הרא"ש בשטמ"ק, מתוך פירש"י משמע שיכול לסלקו, הדיעה החולקת אינה ר"י שדחאו הרא"ש, אלא ריב"א. וכיון שלא סתם בפסקים שיכול לסלקו משמע שמחשיב את שיטת ריב"א]).

אפשר שלתוס' מוציאים את "ומכרו" מפשוטו שהוא כריב"א, משופ שלריב"א נוצר גדר חדש של שיעבוד, שבעלמא אין השיעבוד אלא ערבות לחוב. ועדיף לא ליצור גדר חדש, כמ"ש במקו"א מכח תוס' חגיגה.
גם יש להוסיף לטעמי התוס' את ענין תפסת מרובה, שהרי התורה מחדשת כאן את זכות הניזק, וזכות הניזק קטנה כשיכול לסלקו בזוזי. ויש לחזק זאת, שכיון שלר' ישמעאל משתמשים כאן בכלל של תפסת מרובה לעניין שנלמד שהתורה מחדשת שיעבוד ולא קנין, כלר"ע, שוב מפעילים את הכלל גם לגבי אופן השיעבוד, שיכול לסלקו בזוזי, וזאת אפילו אם לא היינו אומרים בזה בסתם תפסת מרובה.
כיון שהגענו לכך שוב יש להעלות אפשרות שר"ע חולק על ר' ישמעאל משום שבין אם ידרוש כריב"א ובין אם נדרוש כתוס' יש חיסרון. "ומכרו" לר"ע הוא כפשוטו ואינו גדר חדש.

ו) בענין היות שיעבוד העומד לעצמו גדר חדש יש להעיר שכיון שהוא קיים כטָפֵל לחיוב אין קיומו לעצמו גדר חדש לגמרי. שהרי רבי מרבה במנחות ק"ו: מ"קרבן" מנחה, שמקריבים עצים בתורת קרבן וטעונים מלח והגשה וכן קמיצה ועצים, אף שבעלמא אינם אלא טפל. וכן במנחות ק"ז. לומד רבי מ"קרבן" הנ"ל שמתנדבין שמן, שבעלמא אינו קרב אלא כטפל למנחה. לת"ק אין למדים משם אלא שמתנדבים עצים אבל אינם קרבן, ס"ל שקרבן גמור מעצים הוא גדר חדש מדַי.
הרי שלרבי יש עדיפות לרבות טפל מלרבות עניינים אחרים. היינו עשיית טפל לגדר עצמו אינו חידוש כל כך. ביתר ביאור, לשון קרבן סובלת גם כל הקדש, כמו בבמדבר ל"א נ, ונקרב את קרבן ה' וכו' אצעדה וצמיד וכו'. (וכן מ"ש בגמרא מדברי קבלה וגורלות היפלנו על קרבן העצים, לת"ק אין זה קרבן ממש) אבל ודאי שעיקר התוכן הוא קרבן ממש, וגם הפשט של "קרבן" מנחה הוא קרבו ממש, ומצד זה ודאי עדיף לרבות מה שיעשה קרבן ממש ולא עצים למערכה. אלא שבעצים לקרבן ממש יש חיסרון שהם גדר חדש. ויש לתלות את המחלוקת בין רבי וחכמים בשאלה באיזו מידה יש גדר חדש בעשיתם של עצים שהם טפלים לקרבן, לקרבן כשלעצמם. וכן גם נבסכים הטפלים לקרבן שלהם.
(אפשר לדחות ולומר שלת"ק מרבים שמן מ"האזרח" כמו שמרבים יין. ולרבי ספק אם יש לרבות משם שמן, כיון שלא מצאנן שמן שקרב לעצמו, כעין סברת ר"ע מנחות ק"ד:, לכן קל יותר לרבות מ"קרבן" וכיון שמשום ההכרח של הספק הכתוב מרבה שמן, הריהו מרבה גם עצים הדומים לו. הספק בכוחו להכריח פסוק להדרש לענין, אבל אינו נותן עדיפות עצמית לדבר המסופק.
עכ"פ ר"ע לא מרבה שמן ונראה שסובר שזה גדר חדש, וכשיטתו לעיל אות ו', לכן אינו מרבה אלא את המעט שאפשר, יין, שהוא פחות טפל, קרב לבדו.).


ז) יש לעיין, הרי פשט הכתוב הוא שהניזק זוכה בגוף השור המזיק, לר"ע, או בשיעבוד השור, לר' ישמעאל, מיד כשהזיק. כן משמעות הלשון "ומכרו". א"כ איך אמר ר"ה בריה דרב יהושע (לעיל ט"ו.) שפלגא ניזקא קנסא משום שסתם שוורים בחזקת שימור קיימי, הרי אין זו עובדה ברורה, שהרי ר"פ חולק, ולא היה לר"ה בדרי"ה להוציא קרא מפשוטו מכח סברא לא ברורה.
(אפשר שזו עצם המחלוקת בין ר"פ לר"ה בדרי"ה, האם הסברא ברורה דיה להוציא מפשוטו).

ח) לשיטת הרא"ש שהניזק יכול לתפוס מדאורייתא, ודין קנס הוא לגבי כפית בי"ד, א"כ קרא נשאר כפשוטו שזוכה מיד. ודין הקנס שהתחדש, שאם יודה אין כפית בי"ד אינו סותר את עצם הדין.
בשיטת הרמב"ם שהיא אליבא דר"ע ובכ"ז מכר המזיק מכור לרדיא, עי' ברכת שמואל שבשעת הנגיחה חל תחילת קנין של הניזק בשור המזיק ודי בה כדי שיוכל הניזק להקדיש. א"כ ה"ה למכור. בקרא לא כתוב אלא שיכול המזיק למכור, עצם הדין אם קונה בשעת נגיחה קנין גמור או שיש לו רק תחילת קנין אינו כתוב בתורה וקובעים על פי הדין אם פלגא ניזקא קנסא או ממונא. ואין בשיטת ר"ה בדרי"ה הכחשה לנלמד מפשט הכתוב.
לשיטת תוס' כאן שאין החיוב חל עד שבי"ד מחייב יש לישב על פי תוס' הארוכים לעיל ט"ו. שר"ה בדרי"ה למד שפלגא ניזקא קנסא מזה שאין משלם את כל הנזק, ולא מסברא, א"כ דחית תלות דין קנית חצי הנזק משעת ההזקה, כפי פשוטו, לשעת ההעמדה בדין היא מכח הכתוב. ובזה אין דוחק.