סגור X    הדפס      הורד קובץ 


ב"ק ל"ג: מחלוקת חכמים ור"ע בדרישת כמשפט הזה

ת"ר כמשפט הזה יעשה לו כמשפט שור בשור כך משפט שור באדם מה שור בשור תם משלם חצי נזק ומועד נזק שלם אף שור באדם תם משלם חצי נזק ומועד נזק שלם ר' עקיבא אומר כמשפט הזה כתחתון ולא כעליון יכול משלם מן העלייה ת"ל יעשה לו מגופו משלם ואינו משלם מן העלייה ורבנן זה למה לי לפוטרו מארבעה דברים ורבי עקיבא לפוטרו מארבעה דברים מנא ליה נפקא ליה מאיש כי יתן מום בעמיתו איש בעמיתו ולא שור בעמיתו ורבנן אי מההיא הוה אמינא צער לחודיה אבל ריפוי ושבת אימא ליתן ליה קמ"ל.

כ' ר"ח, הנה במיתה פירש דין תם ודין המועד לנזקין לא פירש כשחזר וכ' או בן יגח או בת יגח למאי אתא לדברי הכל לנזקין הוא.

א) ר"ח מישב בזה מנלן שקרא דאו בן יגח מיירי בממון הא לעיל מיירי בשור שהמית את האדם. (ועי' תוס' רי"ד, רבינו יהונתן ותורת חיים שהוא משום יתור, או שינוי בכתוב. וע"ע מכילתא דרשב"י).
ונראה שדברי ר"ח הם לפי הכלל (שהתבאר במקום אחר) שכשנוצרת בעיה ע"י הכתוב דורשים מה שלא היינו דורשים בלא זה. פה נוצרה בעיה אם יש חיוב בשור שהזיק אדם, ומהו חיובו, כמו שיבואר, לכן פה דורשים את קרא דאו בן לענין ממון כדי לפתור זאת.
הבעיה הנוצרת ע"י הכתוב היא שידוע חיוב באדם שהזיק אדם, משמע שאדם הוא דבר שהיותו ניזק יכול לחייב ממון, וידוע חיוב בשור שהזיק ממון, א"כ שור הוא דבר שהיותו מזיק מחייב ממון, ונוצר ספק אם יש לדמות שור שהזיק אדם לאדם באדם ולשור בשור, ולאיזה מהם יש לדמות.

ב) "כמשפט יעשה" מלמד שיש חיוב.
לגבי הבעיה שאחר שיש חיוב אל מי יש לדמות בזה נחלקו ר"ע וחכמים.
בדעת חכמים נראה, שהבעיה היא, תולדה של מי משני האבות הנ"ל הוא שור שהזיק אדם. כפי שעושים בכל התולדות הלמדים בצד השוה של ארבע אבות נזיקין (כדברי הרי"ז הלוי, ועי' מ"ש סי' א'). האם מדמים שור באדם על פי צד השור שבו או על פי צד האדם שבו.
נראה לומר, שחכמים למדים מ"הזה" לפוטרו מד' דברים, כדלקמן. מוכח מזה שאין שור שהזיק אדם כאדם שהזיק אדם, וממילא יש לעשותו תולדה של שור שהזיק שור, ולהשוות לו בכל הדברים. ומכח זה אמרו כמשפט הזה יעשה לו כמשפט שור בשור כך משפט שור באדם.
מ"ש בגמרא ש"הזה" לפוטרו מד' דברים, אף שממנו מסיקים גם לחצי נזק הוא משום שהלימוד הישיר הוא לד' דברים, ורק אחר שלמדים את זה קובעים שיש לדמות שור באדם לשור בשור. ולשון "הזה למה לי" אין בה אמירה ש"הזה" מיותר, אלא פתיחה להסבר מה "הזה" מלמד באופן ישיר. למה לי היינו איך נדרש, כעין לשון "למה נאמר" המצוי בספרי. ובעיקר, בדק"ס בשם כת"י פ' גורם ורבנן ההוא לפוטרו מד' דברים.
על פי זה אין מקום לקושית התוס' ד"ה ורבנן הזה למה לי, תימה דמכמשפט שור בשור וכו' שמעינן ליה. ונראה שהם מסבירים כעין התוס' רי"ד וכו' שהובאו בריש אות א'.

ג) אבל מ"ש בגמ' להלן שרבנן דורשים איש בעמיתו ולא שור בעמיתו למעט צער לחודיה, וריפוי ושבת מתמעטים מ"הזה", קשה על הנ"ל. שהרי כיון ששור באדם שונה מאדם באדם לגבי צער שוב ראוי שור באדם להעשות תולדה של שור בשור. וצריך לדחוק ולומר שאין בפטור זה כדי לעשות את שור באדם דומה לשור בשור ולא לשור באדם, שהרי מה ששור בשור פטור מצער הוא משום שלא שייך הצער לבעלים. (ומה שהם מצטערים בצער בהמתם אין זה אלא גרמא ולא ראוי לחייב על זה).

ד) להסבר דלעיל צ"ע לשון ר"ח שכ', לדברי הכל לנזיקין הוא דאתא ת"ק סבר כמשפט הזה יעשה לו כמשפט נזקי שור בשור תם חצי נזק מועד נזק שלם אף שור וכו'. תוכן דבריו ש"כמשפט הזה" פושט את הבעיה איזה ממון לחייב. משמע שהלימוד של השוואה לשור נובע ישירות מ"כמשפט הזה", שהרי לא הזכיר את "הזה" למעט ארבעה דברים אלא להלן.
בגמרא שלא כתבה שבא לפשוט כאן איזה ממון משלם, נוח לפרש שחכמים רק מביאים את הפירוש הסופי של הפסוק.
וע"כ ר"ח לא ירד כאן לפרש את כל פרטי הילפותא אלא כתב באופן כללי את מהלך הגמרא.
סיכום: לחכמים "הזה" פוטר שור באדם מארבעה דברים, וזה מביא ללמוד שור באדם משור בשור.

ה) שיטת ר"ע ש"הזה" עולה על האמור לעיל, היינו שור מועד, ובא לומר שאחר שלמדנו מ"כמשפט" ששור באדם חייב, "הזה" מלמד שחיובו כשור מועד. "זה" היינו הסמוך. הלימוד הוא לפרט האמור לעיל, שור מועד, ולא לדין, שור שהמית אדם.
גם רבנן מודים שאילו לא היה שום לימוד למעט מארבעה דברים היה עדיף להעמיד את "זה" כר"ע, ורק כיון שיש לימוד "איש בעמיתו" שממעט צער בשור שהזיק אדם, עדיף להעמיד את "זה" בענין ההוא. כן מוכח ממה שהקשה בתוס' הר"פ מה צריך לרבנן לדרוש "איש בעמיתו", ילמד הכל מ"הזה". ותירץ (בתירוץ שני) שללא "איש" היו חכמים מודים לר"ע. (תירוצו הראשון שהוה מוקמינן הזה לצער לחודיה אינו כר"ח שכ' שרבנן לומדים "הזה" כשם שאין בזה, במועד שנגח אדם, ד' דברים אלא כופר בלבד כך אין שור באדם משלם ד' דברים אלא נזק בלבד).
גם ר"ע חולק על חכמים רק כיון ש"איש" מלמד כל ד' דברים, כמ"ש בגמרא. אבל יודה שאילו היה "איש" מלמד פטור שור רק מצער היה "הזה" בא לשאר ג' דברים.
לר"ע כמשפט הזה נדרש כאילו כתוב "כְּמשפט (השור המועד) הזה". וזו גריעות. אבל התוכן של "כמשפט" נדרש באופן מלא, ההשואה גמורה, כשם שזה משלם נזק שלם כך שור באדם משלם נזק שלם. לפי חכמים ההשואה היא כשם שבשור שהמית אדם אין צער ריפוי וכו' כן בשור שהזיק אדם. בזה אין ההשואה שלימה, שהרי המית אדם פטור מנזק, והזיק אדם פטור מכופר. לכן עדיפות דרשת ר"ע בתוכן גדולה מעדיפות חכמים בלשון.
(בעלמא יש מחלוקת ר"ע ור' ישמעאל שלר"ע מתחשבים יותר בתוכן, ולר' ישמעאל בסגנון, אבל גם לר' ישמעאל אין דבר זה בכל עדיפות של סגנון.
אם ר"ח מתרץ את קושית הר"פ דלעיל לא כתירוצו השני אפשר שהמחלוקת היא גם בשאלה איך לדרוש את כמשפט, האם הולכים אחר התוכן או אחר הלשון, כנ"ל).

טעם שהמיעוט "איש" שהוא לגבי צער גורם להעדפה לדרוש "הזה" לגבי שאר ג' דברים. נראה שאין חכמים חולקים לגמרי על ר"ע שאמר ש"איש" מלמד לכל הדברים, ואינם סוברים שודאי אינו יכול ללמד אלא צער, אלא נראה שסוברים שלא ברור אם יכול ללמד גם שאר דברים, ועדיף לדרוש בעניין הזה כדי לפתור את הבעיה. (כפי הכלל שבראש הסימן).

ו) אולי המחלוקת שם היא שרבנן סוברים שכיון שאין כל ד' הדברים שוים, ובתשלום צער יש חידוש גדול יותר שחייב, ופשוט יותר לפטור, אומרים בזה תפסת מרובה, ואין הפטור עולה אלא על צער. ור"ע סובר כיון שבקרא כתיב איש כי יתן מום בעמיתו ובמום יש בדרך כלל שבת ריפוי או בושת, וכן להלן כתוב עין תחת עין וכו', מעמידים גם את המיעוט של "איש" בכל הדברים. ולחכמים, כיון שע"כ אין המיעוט עולה על נזק, שהרי בו חייב משום "כמשפט" שוב אומרים תפסת מרובה. הכלל של תפסת מרובה הוא על הדברים שדנים בהם, היינו מה למעט, ולא על על הדין הסופי, כמה חייבת בהמה.
עכ"פ אין סברת חכמים ברורה להם, כנ"ל.


ז) טעם שלר"ע "יעשה לו" מגופו, נדרש רק לגבי שור תם, אף שהפסוק שעליו נאמר הביטוי לא מחלק וכולל גם תם וגם מועד. נראה שהוא משום שדרשת "יֵעשה" שרומזת לשור שבו נעשה הדין היא דרשה גרועה, ואין בכח דרשה כזו ליצור גדר חדש. לכן אין בכוחה ללמד שמועד יגבה מגופו, דבר שלא מצאנו, ואינו מלמד אלא לתם.
הדין שיוצא לר"ע שתם שהזיק אדם משלם נזק שלם מגופו אינו גדר חדש. דין גביה מגופו ודין גבית מחצה הם דינים נפרדים. עי' תוד"ה שני שבדין שני שוורים שהזיקו זה את זה שמשלמים במותר עושים את החשבון אחר הפחתת חצי בתם, אבל אין מתחשבים בַחשבון בדין משלם מופו, כששור אחד נאבד ואי אפשר לגבות ממנו.

ח) חכמים אינם דורשים את "יעשה לו". כיון שהיא דרשה גרועה כמ"ש אליבא דר"ע לעיל בסמוך, ואין לדרוש אותה למועד מגופו, ולתם מגופו לא איצטריך. דרשה גרועה אין חיסרון שאינה נדרשת כשאין מה לדרוש.