סגור X    הדפס      הורד קובץ 


סנהדרין מ'· מחלוקת רש"י ור"ח באופן דרשת שבע חקירות

(היו בודקין אותן בשבע חקירות) מנא הני מילי אמר רב יהודה דאמר קרא (דברים י"ג) ודרשת וחקרת ושאלת היטב ואומר (דברים י"ז) והוגד לך ושמעת ודרשת היטב ואומר (דברים י"ט) ודרשו השופטים היטב.

ורש"י, ודרשת וחקרת, משמע יפה יפה (יפה). ושאלת לא משמע חקירה אלא עד דכתב היטב בהדיה, הא תלתא, ובעיר הנדחת כתיבי וביחיד העובד עבודה זרה כתיב ודרשת היטב הא תרי וכו' ובעדים זוממין כתיב ודרשו השופטים היטב וכו' הרי שבע חקירות. ורש"י להלן ע"ב, בעיר הנדחת תלתא בעבודה זרה תרי ובעדים זוממין תרי.

א) לשיטת רש"י המילים הנמנות לדרשה הן דרש, חקר, וגם היטב. והמנין הוא ג' בעיר הנידחת ותרי תרי בעובד ע"ז ובעדים זוממים. ואינו דורש את והוגד לך ואת ושמעת. ר"ח מפרש שדורשים את ודרשת וחקרת ושאלת בעיר הנדחת הרי ג' ובעובד ע"ז את והוגד לך ושמעת ודרשת, ג', ובעדים זוממים את ודרשו, אחד. בירושלמי סנהדרין פ"ה ה"א, תנא שמואל הזקן קומי רבי אחא ודרשת וחקרת ושאלת היטב והנה אמת נכון אמ' ליה לא תהא קרא ואזיל אלא ודרשת וחקרת ושאלת היטב והוגד לך ושמעת ושאלת היטב היטב היטב לגזירה שוה ליתן כל אחת ואחת שמועה שאלה דרישה וחקירה. ע"כ. ר' אחא אינו מזכיר מילים שאינן נמנות, ומונה את ושאלת. (וכן מזכיר את והוגד לך, הרי שלא כקרבן העדה).
עי' ספרי דברים פיס' צ"ג, ודרשת וחקרת ושאלת היטב, מכלל שנאמר והוגד לך ושמעת ודרשת היטב, היטב היטב לגזירה שוה מלמד שבודקים אותו בשבע חקירות. וכן כתב בספרי דברים קמ"ט על קרא ד"והוגד לך וכו'". אין "היטב" הכתוב כאן בכלל המנין שא"כ היה צריך להמנות בשנים, אלא צריך לפרש על פי מ"ש שם פיס' ק"צ ודרשו השופטים היטב ולהלן הוא אומר (דברים י"ז) והוגד לך ושמעת ודרשת היטב היטב היטב לגזירה שוה מלמד שבודקים אותו בשבע חקירות, שם לא מזכיר אופן שיכול להתפרש ז', אלא סומך על ודרשת וכו' של עיר הנידחת. משמע כפירוש ר"ח. וכן צריך לפרש בירושלמי "ליתן כל אחת ואחת שמועה שאלה דרישה וחקירה" היינו שכל הלשונות אמורות בכולם, כולל והוגד לך. (עי' מראה הפנים שעיר הנידחת ועובד ע"ז לבדם מלמדים שבעה ועדים זוממים למדים מהם בגז"ש, וקשה למה לא ילמדו עדים זוממים בקל וחומר כמו רוצח וכדו').
וצריך לבאר למה רש"י לא פירש כר"ח.

ב) הנראה, להלן ע"ב, אפנויי מופנה מדהוה ליה למיכתב (רש"י, בעדים זוממין ודרשו וחקרו) ודרשו וחקרו ושני קרא בדיבוריה בהיטב שמע מינה לאפנויי (רש"י, שינויא דלישנא לאפנויי ועיקר קרא לדרשא דמניינא). לשיטת ר"ח שבעדים זוממים, ודרשו היטב, נמנה רק אחד אילו נכתב בהם ודרשו וחקרו היה נמנה שתים, א"כ לא יכלה התורה לכתוב ודרשו וחקרו במקום ודרשו היטב. וכן להלן שאמר בעיר הנידחת שהול"ל דרוש תדרוש או חקור תחקור. ולר"ח אולי באמת התירוצים האלה אפשריים רק להסבר כשיטת רש"י, וכשהציעה אותם הגמ' הציעה גם ללכת כרש"י, נגד הסברא, (לשיטת ר"ח) , אלא שמסיק שדורש גם את "אמת נכון אמת נכון", הרי י"א ומתוכם תלת לגז"ש. ולר"ח צ"ל שהגז"ש מ"ודרשו" "ודרשו" "ודרשו", ואילו "היטב" אינו נדרש אפי' לגז"ש. ואף שהמסקנה היא מכח קושיה אליבא דר"ש, מ"מ בעצם הדרשה אין ר"ש ורבנן חולקים, וכמ"ש שלרבנן חד מיותר למילתא דאתיא בק"ו.
ג) לר"ח, למסקנת הסוגיה לא דורשים כלל את "היטב היטב". כנראה הטעם כעין לרש"י ש"ושאלת היטב" נמנה אחת. היינו כיון ש"ושאלת" לבד לא משמע חקירה אלא עם "היטב" ואז מונים "ושאלת היטב" רק באחד, ולא מונים סתם את "היטב", שהוא טפל ל"ושמעת". (אכן רש"י עה"ת דברים י"ג ט"ו כ', ושאלת אינו מן המנין וממנו למדו בדיקות). כעין זה יש לומר שהיטב אין לו משמעות כלל בפני עצמו, אלא הוא טפל לודרשת. ואף שההטפלות אינה משנה הרבה במשמעותו.
לספרי, אין ל"היטב" כשלעצמו משמעות של חקירה ובירור לכן אינו נמנה, אבל אינו נחשב כחלק מ"וחקרת" אלא אמירה לעצמה, כלגמ' כנ"ל, לכן יכול להיות גזירה שוה

ד) בקטעי מדרש לדברים שזיהו אותם ספרי זוטא, י"ז ד', כתוב, וילך ויעבוד וכו' אף היטב שנאמר כאן בדרישה ובחקירה ליתן לזה חמש חקירות ולזה חמש חקירות בהיכן עבד ואת מה עבד ואת מא אמרו לעבוד באי זה יום באי זו שעה ר' מאיר היה מאריך בזמן באיזה חדש וכמה בחדש באי זה יום באי זו שעה ובאי זה מקום וג'. לשון "ואת מה 'אמרו' לעבוד" נאמרה על עיר הנידחת. אילו היה נאמר על עיר הנידחת ועל עובד יחידי כאחד היה צריך להכתב "ובמה עבד", כבמשנה, שהוא מתאים לשניהם. וכנראה יש לפנינו קטיעת לשון של המעתיק (או חיסורי מחסרא והכי קתני). ונראה שדרך הדרשה של הס"ז הזה אינו לצרף את כל המילים הנדרשות למניין אחד, כמו הגמ' והספרי שמגיעים למנין שבעה, אלא ללמד שמילים שישנן בעיר הנידחת ואינן ביחיד עובד ע"ז, "ודרשת ושאלת", יחשבו כנמצאים גם ביחיד עובד ע"ז, (וצריך להגיה בלשון אף היטב שנא' כאן בדרישה "ושאלה") וכן "והוגד לך ושמעת" נחשבים כנמצאים גם בעיר הנידחת, ובכל אחד מהם יש אמירה נפרדת של חמישה. לכן מנן את "מה אמרו לעבוד" אף ששייך רק לעיר הנידחת.
(עי' להלן מ"א., וכל עדות שאי אתה יכול להזימה לא שמה עדות, ורש"י, הואיל ואי אפשר לקיים בו ודרשת. ולכאורה לת"ק בס"ז הזה כאן שאינו מונה "באיזה מקום", אין כאן מקור לדין עדות שאי אתה יכול להזימה
אכן תוס' מכות ב'. רע"א כ', דמהיכא נפקא לן דבעינן עדות שאתה יכול להזימה מכאשר זמם, ועי' נודע ביהודה מהדו"ק אה"ע סי' נ"ז שכ' כתוס' ולא כרש"י. עכ"פ ת"ק בס"ז שאינו דורש מקום יכול לסבור כתוס'. ומקום לומד בדבעינן יכול להזימה).


ה) הרע"ב סנהדרין פ"ה מ"א כ', בשבע חקירות, כנגד שבעה לשונות שנאמר במקרא בחייבי מיתות ב"ד. משמע שיש מנין אחד של שבע והוא מלמד לכל חייבי מיתות. וכן משמע מהרא"ם על רש"י דברים י"ג ט"ו, וכאילו כולם כתובים במקום אחד. ועי' לשון הגמ' "וכיון דילפי מהדדי כמאן דכתיב בחדא דמי" לא אמר "בכל חדא". וכן נראה בשבת מ"ט: הא דתנן אבות מלאכות ארבעים חסר אחת כנגד מי וכו' כך אמר רבי שמעון ברבי יוסי בן לקוניא כנגד מלאכה מלאכתו ומלאכת שבתורה ארבעים חסר אחת. בפשטות אין אומרים שכל "מלאכה" נחשבת ככתובה בשבת, בפשטות צריך לזה גזירה שוה, אלא הלימוד ששבת למדה ממניין "מלאכה" הכתוב סתם בתורה.
בר"ה ל"ד., מנין ליתן את האמור של זה בזה תלמוד לומר שביעי שביעי לגזירה שוה כו'. ורש"י, לפי ששלש תרועות הללו לא נאמרו במקום אחד שהשתים נאמרו בראש השנה והאחת ביובל מנין ליתן האמורות בראש השנה ביובל וליתן האמורה ביובל בראש השנה שיהו כאן וכאן שלש. והוא דלא כרע"ב.
אכן מצאנו שע"י הגז"ש כאילו הכתוב המלמד כתוב בהדיא בלמד, עי' ראב"ן בשו"ת שבתחילת הספר סי' ל"ד, והא דפריך [מכות י"ח:] ולילקו משום וכל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל ותנן כל שהוא בכליל תהיה בא הכתב ליתן ל"ת על אכילתו ועולה נמי כליל הוא, האי מלקות גמור קאמר דלאו לאו שבכללות הוא, דתניא בתו"כ נאמר למעלה בעולה כליל תקטר ונאמר למטה במנחה כליל תהיה מניין ליתן את האמור של זה בזה ת"ל כליל כליל לגזירה שוה, וכיון דאיכא גז"ש הוי כמו שכתב בעולה לא תאכל ול"ה לאו שבכללות.
בדרך הס"ז הנ"ל אות ד', שמילים שישנן במלמד ואינן בלמד נחחשבות כנמצאות גם בלמד, נסביר שאין המלמד מלמד אלא מה שאינו בלמד, ממילא "דרש" אינו ככתוב פעמים.
ולשיטת הגמרא והספרי, כל שאין הלימוד מהתוכן של המילים האמורות במלמד אלא מעצם המילים כיחידות למנין אין לחלק בין מילות המלמד הכתובות בלמד ובין מילים שאינן כתובות בלמד.

ו) לרש"י בגמרא ולספרי המנין רק לחקירות הזמן והוא משום שהבדיקות אין להן גבול. וכן לרש"י על התורה, יש מילה אחת לכל הבדיקות, ונראה שהוא משום שמסביר כעין הרע"ב אות ה' שהמנין של שבע נחשב ככתוב כאחד על כל הדינים, ולא שלכל דין כתוב שבעה, וכיון שבבדיקות כל דין הוא לפי עניינו א"א לעשות מנין אחד לכל הבדיקות.
ל"ספרי זוטא" הנ"ל אות ד' שלכל דין בנפרד יש לימוד שבעה, אפשר לעשות את לימוד הבדיקות לדינים העיקריים בע"ז שעל זה מדברים, וחיוב מיתה שדי בשתי בדיקות למד מע"ז שבודקים את כל הראוי.

ז) עי' נזיר ה'., סתם נזירות ל' יום. גמ' מנהני מילי אמר רב מתנא אמר קרא (במדבר ו') קדוש יהיה יהיה בגמטריא תלתין הוו בר פדא אמר כנגד נזיר נזרו האמורים בתורה ל' חסר אחת. ורש"י ותוס' שבר פדא מונה רק נזר ונדר האמר בפרשה. (בירושלמי הגרסא קצת הפוכה ובר קפרא דודו ורבו של בר פדא כרב מתנא דהכא) . לכאורה בר פדא כשיטת ה"ס"ז" הנ"ל ולא ולא כר' שמעון בר"י בן לקוניא במלאכת שבת. ורב מתנה היה מונה כל נזירות האמורה בתורה, אלא שמעדיף מניין המביא לגדר ידוע, חודש, ולא לגדר חדש. אבל הגמרא אינה אומרת זאת. ונראה שאין עניין נזירות מיין בתורה אלא בפרשת נזיר. ואת ענבי "נזירך" (ו"את נזיריה") מפרש רש"י מעניין המנעות מהפקר. (אכן הרמב"ן ויקרא כ"ה ה' כ' ויתכן כי המנהג בישראל שהכרם אשר הוא בתה לא יזמר ולא יעבד ועולה שמיר ושית יקראו לו "נזיר", כלומר שהוא כרם הנזיר, מפני שהנזיר אסור ביין ובענבים לחים ויבשים ואינו עובד כרמו, ע"כ, אבל הוא כינוי מעניין נזיר ולא נזיר ממש. ועדיין יש לעיין, שבפרשת נדרים מונה גם את שורש נדר, המצוי הרבה בפרשת נדרים, אכן הנמנה אמור בנזיר שהוא גדר מיוחד של נדר שגופו קדוש).

ח) במשנה, רבי יוסי אומר באיזה יום באיזה שעה באיזה מקום. בגמרא להלן, אמר להם רבי יוסי לחכמים לדבריכם מי שבא ואמר אמש הרגו אומר לו באיזו שבוע באיזו שנה באיזו חדש בכמה בחדש אמרו לו לדבריך מי שבא ואמר עכשו הרגו אומר לו באיזה יום באיזה שעה באיזה מקום אלא אף על גב דלא צריך רמינן עליה וכו' ורבי יוסי אמש הרגו שכיח ברוב עדיות עכשיו הרגו לא שכיח ברוב עדיות
לכאורה ר' יוסי הוא תנא קמא שב"ס"ז" חמש חקירות בהיכן עבד ואת מה עבד ואת מא אמרו לעבוד באי זה יום באי זו שעה. אין הכרח שמה שהביא את ר' יוסי לדרוש חמשה הוא טענתו כאן, אפשר שלדבריהם אמר להו. אבל מסתבר שאין מחלוקת ר' יוסי וחכמים האם לדרוש של אותו מקום, או האם לדרוש רק מה ששייך לדין, אלא שניהם מודים שכל האפשרויות קיימיות. טעם חכמים שכיון שברוב פעמים אין מספיק יום ושעה על כורחנו אנו צריכים לדרוש גם חודש ושנה, ושוב אי אפשר לדרוש כר"י, וע"כ דורשים שבע חקירות ודורשים גם חקירות מיותרות. ור"י אומר שכיון שמציאות המצריכה יום ושעה בלבד שכיחה אין לדרוש באופן המחייב דרישות מיותרות. ודורשים שלושה לזמן ומקום והשאר לדברין העיקריים בחיוב.
הדברים העיקריים בחיוב לא חודשו במניין הזה אלא נמנו כענין מ"ד סוכה ו': מר סבר סככה בעיא קרא, היינו אף שיודעים סכך בלא המניין בכ"ז מכניסים אותו לחשבון. (אמנם שם אפשר הסבר אחר).