|
|
|
|
ב"ק כ"ג:
תמול מתמול חד
מאי טעמא דר' יהודה אמר אביי תמול חד מתמול תרי שלשום תלתא ולא ישמרנו בעליו אתאן לנגיחה רביעית רבא אמר תמול מתמול חד שלשום תרי ולא ישמרנו האידנא חייב.
וברש"י ולא ישמרנו האידנא בנגיחה שלישית חייב עליה נזק שלם. ובאוצר הגאונים מביא פירוש קדמון בשם רב האי גאון דרבא קסבר בתרתי זימני האוי מועד ובנגיחה שלישית מיחייב והילכתא כרבא בהכין.
א) עי' תוס' שרש"י בעצמו חזר בו דבריש חזקת הבתים קאמר סתמא דגמרא אי מה שור המועד עד נגיחה ד' לא מיחייב. וכן הקשה ר"ח על רב האי גאון, עוד כתב דבהדיא קתני ג' ימים.
ועי' בשטמ"ק ובמהר"ם בשם ה"ר שלמה מדרויש שמפרש שמחלוקת אביי ורבא היא האם רבי, הסובר (יבמות סד:) באישה שמתו בעליה שלא תינשא משום קטלנית דבתרי זימני הויא חזקה, האם חייב להודות כאן מכח הלימוד של "מ"תמול. ורבא שסובר שרבי לא בהכרח מודה כאן לטעמיה דאמר ביבמות שם דהכא סתם תנא כרבן שמעון בן גמליאל, אבל לאביי אפילו רבי מודה כאן.
ב) רש"י בשמות ה ז וביהושע ג ד פירש "כתמול שלשם" שהוא עד הנה. וכן יש לפרש בשאר מקומות. בשמות ה יד מדוע לא כיליתם חקכם ללבון כתמול שלשם גם תמול גם היום, כיון שאין לפרש עד הנה, הרי תמול לא כלו כקודם, מפרש רש"י תמול השלישי שהוא יום שלפני אתמול. כאן אין לפרש עד הנה כיון שע"כ אין הכוונה שהשור היה נגח כל הזמן עד הנה. גם אין לפרש שנגח תמול השלישי דוקא, שזה רחוק בסברא יותר מאשר אתמול והיום. ובעיקר שור נַגָּח משמע שרגיל לנגוח וצריך לתת שיעור כמה פעמים נחשבים לרגילות לכן כיון שבא למנין דורשין את כל שיכול להמנות, וצריך טעם למה לא לדרוש את "מ"תמול.
נוסף על האמור, אין נראה שכאן טעם מאן דלא דריש הוא כעין זבחים יא. ושאר מקומות דם דמה לא דריש דאיצטריך למכתב דם ואורחיה דקרא למכתב דמה, ללשון זו היה ראוי להיות מתמול משלשום, כעין שמות ד י, גם מתמול גם משלשם גם מאז דברך, ששם כל יום נמנה לחוד מדהוסיף מאז דברך.
ג) הנראה בהסבר הענין.
יש שכתב שיסוד דברי רבי שבקטלנית בתרי זימני הוה חזקה הוא מקרא דבראשית (לח, יא) שבי אלמנה בית אביך עד יגדל שלה בני כי אמר פן ימות גם הוא כאחיו, שמתו רק שני בעלים.
לפי זה י"ל שיש כאן שני כתובים המכחישים בענין חזקה, "מ"תמול ו"שבי אלמנה", והאפשרויות הן או לומר שאין לדרוש דרשה אחת מהן, או לעשות מיצוע.
ד) לפי הנ"ל יש לפנינו שלוש שיטות. שיטת רבי לפי רבא שגם בנגיחות בשתים הוה חזקה, ואין דורשים "מ"תמול. שיטת רבי לפי אביי, וכן הסתימה לפי רבא ביבמות, שבקטלנית חזקה בשנים ובנגיחות בשלוש, ושיטת רבן שמעון בן גמליאל שבכל מקום חזקה בשלש פעמים.
ה) ונראה להסביר את מחלוקתם ביחס שבין הלימוד ממתמול ובין הלימוד מפן ימות דיהודה.
לרשב"ג כיון שדברי יהודה לא היו במקום מצוה אלא רק ענין חסידות, שהרי היה זה קודם מתן תורה (ועוד הרי התקיים ענין זה ע"י יהודה עצמו), אין ללמוד משם למקום מצוה או ממון. שם ראוי לחוש אפילו בשתי פעמים אף שלא הוחזק, היינו לא נוצרה ידיעה שיש כאן דבר היכול לגרום מיתה, אלא נוצר רק ספק לקיום דבר זה. לכן אין מה שיפריע ללמוד את "מ"תמול, ודורשים אותו.
רבי אליבא דרבא סובר שהדרשה "מ"תמול היא דרשה גרועה שאפשר לומר בה דברה תורה כלשון בני אדם, לכן עדיף ללמוד מ"פן ימות".
רבי לפי אביי סובר ששני הכתובים המכחישים נשארים קיימים ועושים חלוקה בין דברים שיש מקום להחמיר מספק, איסרא וסכנתא, ובין חזקה לענין ממון שצריך חזקה ודאית כדי לחייב.
ו) הנראה ביסוד המחלוקת בין רשב"ג לרבי אליבא דרבא, הלימוד "פן ימות" הוא לימוד ברור לענין שיש חשיבות לחזקה של שנַיִם, אמנם אין שום לימוד שיש בזה חשיבות לענין של דין. הלימוד של "מ"תמול אם לומדים אותו ברור ממנו שרק לשלוש פעמים יש חשיבות לענין של דין, אבל כל שיש סיבה לא ללמוד אין למדים לימוד כזה.
בקצרה, "פן ימות" הוא לימוד טוב וספק אם מספיק לכאן, "מ"תמול הוא לימוד גרוע שודאי שייך לכאן.
ז) רבן שמעון בן גמליאל סובר שאמנם "מ"תמול הוא לימוד גרוע, שכל ידיעה של דבר הסותר אותו גורמת שלא ילמד, אבל צריך סיבה לבטל את הלימוד, וכל שלא נוצרה סיבה הלימוד קיים.
הידיעה הנוצרת ע"י "פן ימות" היא רק לענין מידת חסידות, ואין למדים ממנה לדין גמור אלא כשאין כל גילוי אחר. כשמגיעים להתיחסות אל "מ"תמול הרי הגילוי שלו קיים עדיין ואין התחלה ללימוד של פן ימות.
בקצרה "מ"תמול היא דרשה המתבטלת ע"י המצאות סתירה, "פן ימות" הוא לימוד הנוצר ע"י העדר גילוי אחר וממילא במצב ההתחלתי יש "מ"תמול.
ח) רבי אליבא דרבא סובר שאף ש"פן ימות" כתוב במידת חסידות של קודם מתן תורה הגילוי של פן ימות קיים ישירות לכל התורה ואין מחלקים בינו לדין גמור אלא כשיש הכרח, כעין מ"ש לרשב"ג ב"מתמול".
אף ששני הלימודים ראויים להדחות ע"י ראיה הפכית יש עדיפות ל"פן ימות" שהרי הוא ישאר לגבי מידת חסידות, ויהיה צורך ליצור שני סוגי חזקות, לעיקר הדין ולמידת חסידות, ועדיף לא ליצור גדרים חדשים.
מחלוקת רשב"ג ורבי אליבא דרבא היא שלרשב"ג העדר גילוי בדין גמור הוא סיבה ללמוד ממידת חסידות, דין ומידת חסידות הם מערכות נפרדות, לרבא הם מערכת אחת אלא שהם עניינים שקל לחלק ביניהם. אולי מזה נובעת גם דעתו שחילוק בין דין ומידת חסידות נחשב לריבוי גדרים.
ט) רבי לפי אביי יסבור כשיטת רבי אליבא דרבא לעיל שגם "מ"תמול וגם "פן ימות" מגלים ישירות על כל התורה. אלא שלשיטתו עדיף לחלק בין העניינים. ע"י החלוקה נוצר גדר של חזקה גמורה, שהיא ידיעה המשפיעה על הדין, וגדר של חזקה היוצרת חשש. ההבדל בין דין גמור לחשש פשוט בסברא, ואין זה דבר מחודש לומר שיש חזקה גרועה המספיקה ליצור חשש, ודיה לאסור קטלנית גם בשני פעמים, ושיש גם חזקה טובה שראויה גם לחייב ממון.
או, יותר טוב, נוח בסברא שאין החזקה מקבלת את כוחה של שלשת הפעמים בבת אחת עם הפעם השלישית, ומסתבר יותר שגם בפעם השניה יש כבר קצת כוח של חזקה, ואין קושי של יצירת חידוש אם נלמד שבשנים כבר יש לחוש לסכנה.
עי' נמק"י יבמות סד: וטעמא דמילתא דפסקינן בנישואין ומלקיות כרבי ובווסתות ושור המועד כרשב"ג משום דהא מילתא דספיקא היא אי הויא חזקה בתרי הלכך גבי נישואין דסכנתא אזלינן לחומרא וכו' שור המועד משום שאין מוציאים ממון מחזקתו אלא בדבר ברור.
|
|
|
|
|
