סגור X    הדפס      הורד קובץ 


ב"ק י"ג: רשות המיוחדת למזיק מסברא או מקרא

חוץ מרשות המיוחדת למזיק דאמר ליה תורך ברשותי מאי בעי.

א) הרמב"ם נז"מ פ"א ה"ז כ' כל מועד משלם נזק שלם וכל תם חצי נזק וכו' נכנס הניזק לרשות המזיק וכו' פטור על הכל שהרי הוא אומר לו אילו לא נכנסת לרשותי לא הגיע לך הנזק והרי מפורש בתורה ושלח את בעירה ובער בשדה אחר. ובביאור הגר"א שם הקשה דהא מסיק בגמרא (כ"א:) דהאי ושלח לא קאי על זה וכו' דפריך ברשות המזיק לימא תורך רשותי מאי בעי ול"ל קרא כו' ועוד דאם קאי הקרא למעט ברשות המזיק לא היה פטור אלא בשן ורגל דבהכי משתעי קרא.

ב) בב"ק כ"א:, והכא בביער בשדה אחר קא מיפלגי (האם אכלה מן הרחבה חייבת) מר סבר ולא ברה"ר ומר סבר ולא ברשות המזיק (אבל ברה"ר חייב) ברשות המזיק לימא ליה מאי בעית ברשותאי (וקרא למה לי, רש"י).
ונראה שפשט הכתוב ובער בשדה אחר הוא שכל שמבער בשדה שיש לַאַחֵר רשות בו (אף אם יש רשות גם למזיק) חייב, סוף סוף זה שדה של אחר, וקרא לא בא לפטור אלא שן ורגל ברשות המזיק. כיון שתוכן זה ידוע מסברא וקרא למה לי עוברים לתוכן חדש שבו שדה "אחר" מקבל משמעות של שדה "אחר בלבד". היינו כל שאין לבעל הבית רשות בו, וברשות הרבים ג"כ פטור.

ג) ולפי"ז נאמר בדעת הרמב"ם שאין מקרא יוצא מידי פשוטו וגם התוכן של פְטוּר ברשות המזיק נשאר קיים.
ומה שקשה שקרא מיירי רק בשן ורגל, יש לומר שאין זה אלא לפי התוכן של הדרגה השניה, הדרש, ששם יש לפטור בשן ורגל כיון שאין צריך לשומרו ברה"ר, ואילו קרן מועדת צריך לשמור וקרן תמה קנס, וכמ"ש הרא"ש (פ"ק סי' א') , אבל בפטור ברשות המזיק אין סברא גדולה לחלק בין קרן ובין שן ורגל, גם בקרן יש מקום לסברת שורך ברשותי מאי בעי, ולפי הפשט הפסוק בא ללמד גם לקרן.
עוד יש לומר, שכיון שבקרן תמה יש למוד של יתור "יחצון" (כ"ו.) לרבות חיוב, אם הלימוד של הכתוב היה לפטור ברשות הניזק היה יחצון מלמד שבקרן תמה חייב שם, אבל אחר שיש לימוד לפטור רגל ברה"ר אנו אומרים שאין הלימוד הזה בא אלא לחייב קרן ברה"ר, אבל לא לגבי רשות הניזק ששם יש יותר סברא לפטור בקרן.

ד) הלימוד של יתור "יחצון" אפשר שיהיה שיקבל משמעות יחצון תמיד ואפשר שיקבל משמעות יחצון בעוד מקרה. אם נאמר שהסברא של קרן ברשותו שוה לסברא של שן ברשותו, שדי בה כדי שלא יהיה צריך פסוק לחדש את הדין, פשוט שדי בה גם כדי לדחות לימוד של "יחצון הכל" ללימוד של "יחצון בעוד מקרה". אבל גם אם נאמר שאין זו סברא פשוטה בקרן, שבקרן מועדת אפשר לומר שדין שור מועד כדין כלב רע שלא ראוי לגדל בתוך ביתו, ובעיקר הרי במשנה ב"ק מ"ז: כ' שגם נשכו כלבו של בעל הבית פטור, ושור תם הושווה למועד מקנסא, נראה שאין נוח לומר שביטוי הופך להיות בעל משמעות רחבה ככל האפשר אלא כשהוא מתאר את החפץ שאותו מרחיבים, כמו מצות מצות שהופך להיות כל מצות, ואילו כאן אין מרחיבים את התוכן יחצון אלא את המקרים שבהם חוצים. לכן עדיף לומר שאינו אומר אלא יחצון עוד פעם.

ה) עי' מכילתא משפטים פי"ד וביער בשדה אחר ר' נתן א' הרי המגדיש בתוך שדה חבירו שלא ברשות ויצאת בהמתו של בעל הבית והזיקה קורא אני עליו ושלח את בעירו (בתמיה) לכך נאמר וביער בשדה אחר אלא אחר. (בכתבי יד לא מוסיפים הוא זה). משמע שדורש כפי שהביא הרמב"ם ולא כגמרא.
עי' חזון יחזקאל ב"ק פ"א ה"א, שהרמב"ם סומך על המכילתא. וצ"ע הרי הגמרא אומרת לשיטה זו שרגל חייבת ברה"ר, והרמב"ם פוטר בזה.
(בחזון יחזקאל מעמיד את המכילתא בהכ"ת שמותר לניזק לכנוס ולא קיבלו הבעלים אחריות. אבל הרי הרמב"ם מביא את הפסוק למקום שישנה הסברא, שורך ברשותי מאי בעי).

ו) דעת המכילתא, אולי לשיטתה שן חייבת ברה"ר, ומה שהמכילתא מביאה את ר"מ כל מקום שיש רשות למזיק וכו' ורה"ר על השן ועל הרגל פטור, שיטת ר"מ חולקת. (וכן יש לדייק קצת מזה שדברי ר"מ מובאים אחר כל הענין, אמנם הגר"א הגיה, אבל נראה שאין זו הגה"ה לתיקון אלא ציון המקום שממנו נדרשת ההלכה). יותר נראה לבאר במכילתא שאינה באה לפטור מכניס שלא ברשות, זה נלמד מסברא, כמ"ש בגמרא, אלא פירושה כמ"ש במכילתא דרשב"י, ובער בשדה אחר ולא בשדה בעל הבית יכול אע"פ שנתן לו רשות לגדוש ת"ל ובער בשדה אחר מ"מ. שם בפשטות "ולא בשדה בעה"ב" אינו ילפותא, שאם לא כן אין לו יתור ללמור חיוב ברשות, אלא הלימוד הוא מיתור שדה אחר לרבות אחר רק מכח שאלה, אף שהבעלות של בעה"ב.
אולי הוא למד מיתור אחר גם רה"ר, שמתרבה כל שיש לבעה"ב רשות פטור. כלומר שדה אחר משמע של אחר דוקא ולא של בעה"ב, ובגלל היתור אנו אומרים שאין הכוונה לבעלות אלא לרשות שימוש, ומשאיל מקום לאחר אינו רשאי להשתמש באותו מקום, ואילו ברה"ר רשאי.
(לבדוק שוב הרי לר' בדף מ"ח? אין חייב אלא כשקיבל אחריות ולרש"י טעם חכמים שחולקים הוא משום שתמיד מקבל אחריות ואילו למ"ש החיוב הוא משום ילפותא).