סגור X    הדפס      הורד קובץ 


סנהדרין ז': ואצוה את שפטיכם וכו' כנגד מקל ורצועה תהא זריז

ואצוה את שפטיכם בעת ההיא (דברים א') אמר רבי יוחנן כנגד מקל ורצועה תהא זריז.

רש"י, ואצוה, כל צואה לשון זירוז הוא דתניא (קדושין כ"ט:) כל מקום שנאמר צו אינו אלא לשון זירוז ועל מה זירז על המקל ועל הרצועה שיהו מטילין אימה על הציבור לשם שמים.

א) תוספות כתבו, תהא זריז, שלא להטיל אימה על הציבור לרדותם יותר מדאי וכן מוכח לקמן (דף ח'.) דדרשינן מהאי קרא אזהרה לדיין שיסבול את הציבור.
ונראה שלרש"י אין צריך לומר שיש מחלוקת בין הדרשות אע"פ שכאן יש ציווי לתקיפות ולהלן לאורך רוח.
היינו. במילה "ואצוה" אין רמז לתוכן של מקל ורצועה, ולא לשיסבול דיין את הציבור. הדבר המורה על הפרטים הנ"ל הוא שלשון זירוז שייכת למקום שיש סיבה לאי זירוז. (עי' שמות י"ג, וחמושים, ורש"י בכלי זין, תרגם אונקלוס מזרזין. הרי שזירוז הוא עניין חוזק). עי' תו"כ צו פרשה א, צו אין צואה אלא זירוז מיד ולדורות, א"ר שמעון "ביותר" כל מקום שיש חסרון כיס. ורש"י על התורה שמביא את התו"כ מוסיף בדברי ר"ש, ביותר "צריך הכתוב לזרז" במקום שיש בו חסרון כיס. הרי עניין נוסף שבגללו נאמר זירוז, חסרון כיס. מכאן ש"צו" אינו מחייב סיבה מסויימת לזירוז אלא רק מודיע שיש סיבה לזירוז.
גם עצם המילה "ביותר" משמיעה שגם במקום אחר צריך לזרז.
ממילא הסיבות לאי זירוז יכולות להיות שונות ואף מנוגדות באופיין ועל כולן עולה "ואצוה". ואפשר שהזירוז יהיה גם על תקיפות וגם על אורך רוח.

ב) וע"ע ספרי דברים פיס' ט"ז, ואצוה את שפטיכם בעת ההיא לאמר שמע בין אחיכם ושפטתם צדק, אמרתי להם היו מתונים בדין שאם בא דין לפניך פעם שתים ושלש אל תאמר כבר בא דין זה לפני ושניתיו ושלשתיו אלא היו מתונים בדין וכך היו אנשי כנסת הגדולה אומרים היו מתונים בדין. בסוגיתנו דרש בר קפרא מנא הא מילתא דאמרו רבנן הוו מתונין בדין דכתיב (שמות כ') לא תעלה במעלת, וסמיך ליה (שמות כ"א) ואלה המשפטים.
מכח הנ"ל נראה שאין מחלוקת בין בר קפרא ובין הספרי במקור דברי אנשי כנסת הגדולה. אלא שבר קפרא מלמד שיש פגם באי מתינות בדין והספרי כולל את הפגם בזירוז של ואצוה. כלומר לשון הספרי "וכך היו אנשי כנסת הגדולה אומרים" אינו שכאן המקור לאנשי כנה"ג, אלא שכיון שאנשי כנסת הגדולה הזהירו על המתינות שוב יש להכליל את המתינות בזירוז של"ואצוה".
(אכן בביאור הגר"א על פרקי אבות מביא גם את דברי בר קפרא וגם את ואצוה וכו', משמע קצת ששניהם מקור לדברי אנשי כנסת הגדולה).

ג) קידושין כ"ט. שהביא רש"י. תנא דבי ר' ישמעאל כל מקום שנאמר צו אינו אלא זירוז מיד ולדורות זירוז דכתיב (דברים ג') וצו את יהושע וחזקהו ואמצהו מיד ולדורות דכתיב (במדבר ט"ו) מן היום אשר צוה ה' והלאה לדורותיכם.
("זירוז" ו"מיד ולדורות" הם שני עניינים. עי' ספרי במדבר פיסקא א', היה ר' ישמעאל אומר הואיל ונאמרו צוואות בתורה סתם ופרט לך הכתוב באחת מהן שאינה אלא מיד בשעת מעשה ולדורות אף וכו' רבי יהודה בן בתירה אומר אין הציווי בכל מקום אלא זירוז שנ' וצו את יהושע וחזקהו ואמצהו).
הסבר הדרשה.
ההבדל בין צוה ובין אמר. אפשר ש"אמר" משמעו הישיר הוא מסירת תוכן, ואין ב"אמר" שום משמעות של ציווי, התוכן של ציווי הוא ע"י ההקשר. ואפשר ש"אמר" יש לו גם משמעות ישירה של ציווי אבל יש לו גם משמעות של הודעת תוכן, שאלה ועוד. גם לצד השני לשון "צו" חזקה יותר במשמעות ציווי מאשר לשון "אמור", כיון שזו משמעותו הבלעדית של צו. לכן נקיטת לשון ציווי במקום לשון אמירה מודיעה על חיזוק בעניין הציווי.
יש בעיה במה הוא יתר החיזוק, האם בעצמת העיסוק במילוי החיוב, או במשך החיוב.
משמעות "וצו את יהושע וחזקהו ואמצהו" היא כמו משמעות "צו חזק ואמץ את יהושע", שלוש המילים בעלות משמעות קרובה, כלומר "צו" בנידון ההוא הוא חזוק לענין עצמת המאמץ למילוי החיוב. "מן היום והלאה" הוא גילוי שיש צו שהוא מיד ולדורות. כלומר מצאנו "צו" שהוא חיזוק בשני הנושאים. ובזה פושטת הגמרא את הבעיה, במה "צו" יותר חזק, ולומדת שהחיזוק הוא גם בעצמה וגם במשך הזמן.

ד) עי' במדבר ל"ד, צו את בני ישראל ואמרת אלהם כי אתם באים אל הארץ כנען זאת הארץ אשר תפל לכם בנחלה ארץ כנען לגבלתיה. א"כ יש צו שאינו מיד. וצריך ביאור למה לא למדים מזה ש"צו" אין משמעו מיד (אלא כשמפורש כמו בקרא דמן היום והלאה).
הנראה, בכל מקום אמירת "צוה" מודיעה שיש באותו מקום עדיפות על אמירה "אמר" לעניין חיזוק. כנ"ל. (ולא שיש ל"צו" בכל המקומות תוכן שוה). כיון שהנידון הוא משמעות ביטוי עוברים לקצה העליון של המשמעות ולעניין משך הזמן מקבלים את כל הזמן, מיד ולדורות. במקום שאי אפשר לקבל חלק מהזמן, כמו ב"כי אתם באים אל הארץ כנען" שאי אפשר לקבל את "מיד", מקבלים את הקצה העליון האפשרי, לדורות. הלימוד מ"מן היום אשר צוה ה' והלאה לדורותיכם" הוא שבציווי אפשרית משמעות כזו ובוחרים אותה בגלל שהיא קצה עליון אפשרי בעניין קיום, ולא בגלל שהמקום בו נאמרה מלמד לכל המקומות.
ועי' דומה לזה בספרי במדבר פיס' א', רבי שמעון בן יוחי אומר אין ציווי בכל מקום אלא חסרון כיס שנ' וכו' ויקחו וכו' וישלחו וכו' חוץ מאחד ואיזה זה זה צו את בני ישראל ואמרת אליהם כי אתם באים אל הארץ כנען (במדבר ל"ד) תזרזם לענין חילוק הארץ.
(עי' ברייתא די"ג מידות, מבנין אב משני כתובים כיצד לא פרשת הנרות כהרי פרשת שלוח טמאים ולא פרשת שלוח טמאים כהרי פרשת הנרות הצד השוה שבהן שהם בצו מיד ולדורות אף כל דבר שהוא בצו יהא מיד ולדורות. והוא לימוד אחר, וכמ"ש בתוספת העזרה ריש פרשת צו. ללימוד זה לכאורה כל שאינו יכול להיות מיד אין גם ללמוד שיהיה לדורות.)

סיכום. לשון ציווי חד משמעית יותר מלשון אמירה וכשהתורה בוחרת בה הכוונה להשמיע שעניין הציווי חזק יותר. הגילוי של ענייני החיזוק הנ"ל אינו תוכן "צו", אלא שיקול שמופעל בכל מקום לפי תנאי המקום.

הכלל. יש לימוד על משמעות ביטוי שאינו משמיע משמעות מדויקת אלא משמיע שיקול שמפעילים בכל מקום לפי תכונותיו.

הערה מאוחרת. אולי לרש"י באמת יש מחלוקת בין הגמ' ז': ובין הגמ' ח'.. עי' שם, כתיב (דברים א') ואצוה את שפטיכם בעת ההיא וכתיב (דברים א') ואצוה אתכם בעת ההיא אמר רבי אלעזר אמר רבי שמלאי אזהרה לציבור שתהא אימת דיין עליהן ואזהרה לדיין שיסבול את הציבור. ורש"י, ואצוה את שופטיכם, משמע את חכמיהם הזהיר להדריך ציבור במשפט והחקים על כרחם. וכתיב ואצוה אתכם, דציבור עצמם הזהיר "ומה הוצרך להזהירן". ע"כ. משמע שאם הדיינים צריכים לכפות אין צורך להזהיר את הציבור, וע"כ הציווי לדיינים נותן מקום לצורך להזהרת הציבור. כלומר דיינים מוזהרים על יחס רך.
אכן אפשר שדרשה זו מוסיפה על החיוב של מקל ורצועה ציווי שבגללו יש מקום לאזהרת הציבור, היינו שיש עניינים שביה"ד ינהג ברכּוּת.